בג״ץ (גרוסקופף) פירסם היום החלטה לפיה המדינה תגיב לעתירתם של אפי נוה ובת זוגו בר כץ. ״מאחורי״ העתירה מסתתרים כמה פלפולים משפטיים נחמדים, וזו הזדמנות טובה לדון בהם (אנסה לייגע כמה שפחות).
אז מה זו בעצם העתירה הזו, וכיצד קשורה לעניין נשיאת בית משפט השלום (המשיבה 2 לעתירה)?
סיפור המסגרת הוא אותה פרשה שבה נוה וכץ עברו בביקורת הדרכונים בנתב״ג – וזאת, איך נאמר, לכאורה שלא בדרך המלך (ראו).
מאחר שהראיות נגד השניים מוצקות, קו ההגנה המרכזי שלהם הוא ״אכיפה בררנית״ – מקרה פרטי של מה שמכונה ״הגנה מן הצדק״ (להרחבה ראו בשרשור).
בתמצית, הטענה היא שבמקרי עבר, בהן התבררו נסיבות דומות – לא הוגש כתב אישום, ולכן העמדתם של נוה וכץ לדין פוגעת בצדק.
כדי לנסות ולבסס את הטענה הזו, ביקשו נוה וכץ מהפרקליטות לתת להם חומרים שונים ביחס לאותם מקרי עבר, בטענה שמדובר בחומר שרלוונטי להגנתם. ואיך מבקשים חומרים שכאלה?
בגדול, יש שתי אפשרויות:
א. לטעון שמדובר בחומר חקירה שהמשטרה היתה צריכה לאסוף ולא אספה, ואז לבקש אותו לפי סעיף 74 לחסד״פ.
ב. להסכים שלא מדובר בחומר חקירה, אך לטעון שהוא חומר בעל רלוונטיות להגנת הנאשמים, ואז לבקש אותו לפי סעיף 108 לחסד״פ.
בהמשך נדבר על הבדל חשוב בין מסלולים אלה.
נוה וכץ ניסו לטעון שהחומרים מאותם מקרי עבר הם בגדר חומר חקירה (כלומר אופציה א׳ סעיף 74) – אלא שנשיאת בימ״ש השלום, השופטת רון, קבעה שהחומרים אינם עוסקים כלל בעבירות המיוחסות לנאשמים. לכן, ולפי ההלכה שהשתרשה בפסיקה – המסלול הדיוני הנכון הוא סעיף 108 (כלומר אופציה ב׳).
לגוף העניין, רון קבעה שהנאשמים לא ביססו אפילו לכאורה את טענת האכיפה הבררנית, ולכן אין הצדקה לדרוש מהתביעה להעביר חומרים נוספים. אבל לא נעמיק בהכרעה לגופה, כדי לא לסבך יותר מידי.
התוצאה היא שנוה וכץ ניצבים בפני מצב שבו טענת ההגנה המרכזית שלהם, ולמעשה היחידה, הגיעה למבוי סתום.
מה אפשר לעשות? לכאורה, אפשר לערער על ההחלטה. אלא שכאן נכנס לתמונה עיקרון לפיו אין אפשרות לערער על החלטות ביניים *בהליך פלילי*.
מה זה ״החלטת ביניים״? כל החלטה שאינה כזו אשר מסיימת את ההליך, כלומר החלטה שלאחריה ההליך ממשיך להתנהל כסדרו (למשל: החלטה לפסול ראיה, לזמן עד וכו׳).
אז מה לא ״החלטת ביניים״? למשל, החלטה לבטל את כתב האישום, או כמובן הכרעת דין שמזכה את הנאשם, או הכרעת דין מרשיעה יחד עם גזר דין. כל אלה מסיימים את ההליך, ואז אפשר להגיש ערעור.
לפי החוק, ולמעט חריגים – אי אפשר לערער על החלטת ביניים בהליך פלילי. אפשר לערער עליה רק בסוף ההליך.
ניקח לדוגמה את תיק דומא: כזכור, בימ״ש המחוזי קבע שחלק מהודאותיו של עמירם בן-אוליאל, הנאשם ברצח – קבילות. אין להגנה שום דרך לערער על ההחלטה הזו, ואם היא רוצה לעשות זאת – היא תיאלץ להמתין עד לפסק הדין, ואז להגיש ערעור שמתייחס להחלטה הנ״ל.
אז מהם אותם חריגים לעיקרון ״הגדול״ הזה?
ישנם חריגים שקבועים בחוק (פסלות שופט, עיכוב ביצוע עונש ו… בקשת חומרים לפי סעיף 74), ויש שנקבעו בפסיקה (שחרור סנגור מייצוג, פתיחת דלתיים).
כמו שאתם כבר מבינים, על החלטה לפי סעיף 108 אין אפשרות לערער, ועל החלטה לפי סעיף 74 – דווקא כן. וכעת גם ברור למה ההגנה טענה שמדובר ב-74.
אז לערער – אי אפשר. מה בכל זאת אפשר לעשות?
אפשר להגיש עתירה לבג״ץ, שהיא בעצם ערעור. זו כמובן התחכמות ברורה, ולכן בג״ץ קמצן מאוד במקרים שבהם הוא מסכים לדון בעתירות שכאלה, קל וחומר לקבלן.
אגב, גם המדינה יכולה לעתור, אבל זה די נדיר (דוגמה אקטואלית).
אז מתי בג״ץ יסכים ״לעקוף״ את העיקרון לפיו אין ערעור על החלטות ביניים בהליך פלילי, ולדון בערעור שכזה ש-״מתחפש״ לעתירה?
בגדול, רק במקרים שבהם יש לעניין השלכות רוחב דרמטיות, או שאין אפשרות מעשית לערער על ההחלטה בסוף ההליך. האם זה המקרה שבפנינו? בזהירות המתבקשת, התשובה היא לא.
