כן, ראיתי את קמפיין גיוס הכסף מפתאים, את הציוצים ואת הסרטונים. ראיתי, ולא ממש התרגשתי. וכל כך למה? כדי לנסות ולענות, בואו נאיר על כמה סוגיות מרכזיות בדיני לשון הרע, שכל משפטן בינוני מכיר, מהן עולה ספק מסוים שהמיזם המדובר אכן יסתיים בהצלחה מסחררת.
נתחיל בשאלה האם מה שפורסם הוא בגדר לשון הרע.
החוק המרכזי המסדיר את דיני לשון הרע הוא – כמה מפתיע – חוק איסור לשון הרע. בסעיף 13 לחוק זה מוגדרים "פירסומים מותרים", אשר לא יכולים לשמש עילה להליך משפטי נגד המפרסם.
בין השאר, מוזכרים פירסומים מטעם הממשלה, בעל סמכות שיפוטית ועוד.
בנוסף, הסעיף קובע כי פירסום של "מרשם המתנהל לפי חיקוק או ממסמך אחר הפתוחים על פי חיקוק לעיון כל דורש" – גם הוא מותר.
ומעל כל אלה, החוק קובע כי פירסום חוזר של מה שפורסם קודם לכן במסגרת אותם פירסומים מותרים – יהיה מוגן אף הוא, ובלבד שהיה "נכון והוגן".
ומה לגבי פושטי רגל?
לא נלאה אתכם בחוק, אבל הוא מחייב את הממשלה לפרסם את פרטיהם של מי שהוכרזו כפושטי רגל, והמידע הזה פתוח לכל אדם.
הנה דוגמה רלבנטית. אתם מוזמנים לפתוח את הקובץ הנגיש לכל, לחפש בו שם של אדם שנטען שהוכרז כפושט רגל, ולהיווכח שמדובר בפירסום מותר, חוקי וכשר.
באופן דומה, פירסום חוזר של מידע שכבר פורסם בפסק דין פומבי לגמרי – הוא מותר, ואינו יכול לשמש עילה לשום הליך משפטי.
כבר בשנת 2012 הוגשה תביעה בנוגע לפירסומים שונים, אשר היו מבוססים על מידע שנמצא בכרזה שהופיעה באתר הרשמי של האינטרפול. חזרה על כך – אינה יכולה להיות לשון הרע.
למעשה, הטענות של התובע בהליך לא היו לגבי הפצת הכרזה, בה הוגדר כמבוקש ופורטו החשדות נגדו – אלא למלל שהתווסף לכך.
התביעה כמובן נדחתה. לגבי הפירסום של מה שנכתב בכרזה מטעם האינטרפול, נקבע – כמה מפתיע – שמדובר בפירסום *מותר* של מרשם הפתוח לעיניי כל. חזרה על כך – היא חוקית למהדרין.
הסוגיה האחרונה ששווה לחדד היא האופן שבו בתי המשפט מתייחסים לתובעים בגין לשון הרע, שמנסים לשכנע עד כמה פירסום כזה או אחר פגע ברגשותיהם העדינים – בעוד שהם נושאים מאחוריהם קופת שרצים אדירה של פירסומים מכפישים.
אפשר להתחיל בפנינים שבגינם הושתו על עורך דין מסוים עונשי השעיה.
אבל אפשר גם לדבר על כך שמצד אחד אותו עורך דין מתבריין על פירסומים כלפיו, שאולי לא נוחים לו אבל הם אמת מוחלטת – ומצד שני מרשה לעצמו לכנות אדם שאינו יודע את זהותו כ-"פדופיל", "אנס ילדים", "עבריין מין סדרתי" ועוד ועוד.
לאיים על מי שכינית בכינויים כאלה בתביעת דיבה – זה קצת מגוחך.
למי שמרבה לטנף ולהכפיש, ואז ממהר לבתי המשפט כדי להגיש תביעת לשון הרע – אני ממליץ לשאול קודם את משה צימרמן, שפי פז, יאיר נתניהו ודומיהם מה קרה כאשר הם באו לתבוע את עלבונם.
הייתי כותב גם על האופן שבו מגישים צו לחשיפת פרטי גולש אנונימי, אבל אני לא בטוח שמתחשק לי לעזור למטומטמים.
זהו.
היה אפשר לכתוב עוד המון, למשל על כך שאדם שכלל לא עסק במשפט פלילי מרשה לעצמו "לפרשן" את התיק הכי מסובך שנוהל בישראל, על עברו הפלילי והאתי של אותו "פרשן", ועל הנסיבות שהביאו אותו להסתחרר אל מחילת הארנב הביביסטית.
אבל האמת? שאין לי רצון לעסוק בו, ובכך סיימתי.
שבת שלום.
