ביום ראשון פורסם פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופטת רונית פינצ'וק-אלט) בתביעה שהגיש ח"כ חילי טרופר נגד מירי ברבי, תומכת "ליכוד" מוכרת יחסית – וגם צייצנית עם למעלה מ-33 אלף עוקבים.
וגם הפעם, מעבר לפיקנטריה – יש מה ללמוד מפסק הדין הזה.
נתחיל, כרגיל, בעובדות:
במרץ 2023 העלה אבירהם טל מיס סרטון ברשת טיקטוק, ובו טען בלהט שטרופר הוא פדופיל.
למחרת, ברבי צייצה את הסרטון, בתוספת המלל: "מה נסגר??? זה אמיתי??? אם זה לא אמיתי, חילי טרופר חייב לתבוע את האיש הזה. ואם לא, שחילי טרופר ישלם את חובו. אני ממש בשוק!!!".
בנוסף, ברבי שיתפה את הסרטון גם בפייסבוק. בסך הכל, נחשפו לפירסומים שלה כ-90 אלף איש.
טרופר מיהר להגיש תביעה נגד השניים. יאמר מיד, שטל מיס לא טרח להתגונן מפני התביעה, ולכן פסק הדין מיום ראשון לא עוסק בו – אלא בברבי בלבד.
טענות ההגנה של ברבי היו – איך נאמר – מעט יצירתיות.
באופן כללי, ובתרגום ממשפטית לעברית, ברבי טענה שהיא בכלל לא האשימה את טרופר בפדופיליה, אלא "רק שאלה שאלות", ולמעשה הביעה את דעתה – בתום לב – שטענות כל כך חמורות חייבות להתברר בבית המשפט.
לפני שנגיע לפסיקת בית המשפט, חשוב לעשות הבהרה קצרה לגבי הדין בנוגע לשיתוף של תוכן.
כאמור, ברבי לא יצרה את הסרטון שבו נטען שטרופר הוא פדופיל, אלא אדם אחר. מה שברבי עשתה זה שיתפה את הסרטון.
אלא שבפסק דין משנת 2020, הידוע כ-"הלכת ניידלי", בית המשפט העליון קבע שגם שיתוף של תוכן הוא בגדר פירסום, שמקים עילת תביעה גם נגד המשתף, ולא רק נגד יוצר התוכן המקורי.
לפיכך, התביעה של טרופר נגד ברבי לא היתה ביחס למלל שברבי הוסיפה, אלא ביחס לכך שהיא שיתפה את הסרטון – שכולל כאמור האשמה חמורה בפדופיליה.
לכן, השאלה בעצם היתה מה היתה המטרה של ברבי בשיתוף הסרטון – להפיץ את ההאשמה ולגרות את עוקביה לצפות בסרטון, או "לעורר דיון ציבורי" בתום לב?
בית המשפט קבע שכל סימני השאלה והקריאה שברבי כתבה נועדו להגביר את עוצמת הפירסום, ולסקרן את הקורא לצפות בסרטון כדי להבין ממה ברבי כל כך הזדעזע.
או, במילים אחרות, זה שברבי "רק שאלה שאלות", ולא קבעה פוזיטיבית שטרופר הוא פדופיל – לא פוטר אותה מאחריות לכך ששיתפה תוכן דיבתי.
בנוסף, בית המשפט דחה את הטענה כאילו מדובר ב-"הבעת דעה". הדעה שברבי הביעה היא שטרופר צריך לתבוע – אבל שיתוף הסרטון המכפיש, עם מלל שמתמרץ את הקורא לצפות בו, הוא ממש לא הבעת דעה שכזו, אלא פשוט הפצת עלילת דם מרושעת כלפי טרופר.
כמו כן, ברבי הודתה שלא האמינה בהאשמה כלפי טרופר.
לפי החוק, די בכך שאדם לא האמין באמיתות הפירסום כדי לשלול טענת הגנה כאילו פעל בתום לב.
אבל אם לא די בכך, טרופר הראה שברבי חטאה בעבר בשיתופים מכפישים, ואף נאלצה לפרסם התנצלות ליצחק הרצוג, כיום נשיא המדינה. כלומר, לא מדובר במישהי שהסתבכות בגלל שיתוף תוכן היא חוויה חדשה עבורה.
הנתון הזה גם חיזק את קביעתו של בית המשפט לפיה לא מדובר בהתנהלות תמימה מצד ברבי, וגם הביא אותו לקבוע שהיא פעלה מתוך זדון – שהיא רצתה להפיץ באופן מיטבי תוכן מכפיש במיוחד, אף שהיא כלל לא האמינה באמיתותו.
או, בשפה פשוטה, ברבי פשוט רצתה להפיץ שקר נורא כשהיא יודעת שמדובר בשקר.
לקביעה לפיה ברבי פעלה בזדון, כלומר פעלה באופן מכוון כדי לפגוע בטרופר – יש משמעות מבחינת שיעור הפיצויים שבו חויבה, שהועמד על 160 אלף ש"ח.
יש לציין שגובה הפיצויים לא נקבע בהתאם לנזק שטרופר הוכיח שנגרם לו, אלא מכוח האפשרות לקבל פיצויים גם ללא הוכחת נזק, בשיעור הקבוע בחוק.
ועד כאן תמצית פסק הדין (שעוסק בעוד כל מיני סוגיות, שלא מצאתי טעם להטריח אתכם בהן).
אז ברור שיש פיקנטריה בפסק הדין, משום שטרופר הוא דמות ציבורית מוכרת, ומירי ברבי היא צייצנית שכמעט כולכם נתקלתם בהגיגיה.
ולמה אני חושב שיש גם מה ללמוד מפסק הדין הזה, אף שהוא של בית משפט שלום?
אז ככה:
קודם כל, פסק הדין חוזר ומדגים את אותה "הלכת ניידלי" לגבי שיתוף תכנים דיבתיים.
אם אתם רואים פירסום שנראה כמו לשון הרע – תיזהרו לפני שאתם משתפים אותו (לייק מותר לעשות בכל מקרה).
תעשו בדיקה של העובדות הנטענות, ותימנעו מהפצת פייק – אפילו אם התוכן תואם לפוזיציה שלכם.
זה לא ״רק״ עניין של תרבות שיח ומלחמה על האמת והעובדות – זה גם יכול לעלות לכם הרבה כסף, ובתי המשפט יישמו כבר מספר רב של פעמים את ההלכה אשר מאפשרת קבלת פיצויים גם ממי שרק שיתפו תוכן, ולא יצרו אותו (לפרטים: יאיר נתניהו).
הדבר השני שכדאי ללמוד מפסק הדין הוא שהתחכמויות לא עובדות.
ניסוח הכפשה בצורה של שאלה, לדוגמה "האם יצחק עמית רוצח תינוקות ואוכל אותם לארוחת בוקר?" – לא יתפס בבית המשפט כשאלה. הוא יחשב לדיבה.
ולמעשה, כפי שהודגם בפסק הדין הנוכחי, ניסוח כזה הוא אפילו גרוע יותר, משום שהוא מגרה את הקורא לעיין בתוכן הפירסום, מה שמגביר את התפוצה שלו.
באופן דומה, אל תטרחו להוסיף "לכאורה" לכל הכפשה שאתם פולטים מהמקלדת, כאילו שמדובר במילת קסם שמחסנת אתכם מתביעת דיבה.
המונח לכאורה מתאים כאשר הדברים עדיין בבירור. למשל, אפשר בהחלט לכתוב שלכאורה בנימין נתניהו קיבל שוחד מבני הזוג אלוביץ'. אי אפשר לכתוב שלכאורה הוא אנס סדרתי.
הסוגיה השלישית שכדאי ללמוד מפסק הדין היא שאם כבר עשיתם שטות, ושיתפתם דיבה – אז תהיו קשובים להערות. אם תמחקו ותתנצלו – זה יקטין מאוד את העילה נגדכם.
במקרה שלנו, ברבי אומנם מחקה את הפירסום – אבל באיחור, מבלי להתנצל, ואפילו פירסמה פוסט בפייסבוק לאחר שקיבלה התראה מטרופר.
הסוגיה האחרונה היא כמובן עניין הפדופיליה, שהאשמה בה הפכה לאובססיה של חוגים מסוימים – לא רק אצלנו.
פתאום, כולם פדופילים (כולל כמובן כותב שורות אלה, שהואשם בכך על ידי דמויות מאותה ערוגה פוליטית של גב' ברבי).
בישראל, ה-"חשדות" בפדופיליה התגברו מאוד סביב פרשת אלעד בן נון.
פרשה זו, שגם הוזכרה בסרטון המכפיש כלפי טרופר, מותגה בתקשורת הביביסטית כאילו מדובר ב-"צייד פדופילים", ש-"המערכת" אסרה על פירסום שמותיהם, בין השאר משום שמדובר באנשים מוכרים ובכירים.
וכל זה, מה לעשות, הוא פשוט בולשיט מוחלט. כל מי ש-"מסתמך" על הפרשה הזו – בהכרח יפיץ דיבה.
כך שבפעם הבאה שאתם קוראים עוד שמועה שמאן דהו הפיץ כאילו אדם מסוים הוא "פדופיל" – תנשמו רגע עמוק, ותימנעו משיתוף, כי הסיכוי שמדובר בשקר מרושע וחסר בסיס הוא כמעט 100%.
אם העובדה שאתם מאשימים אדם בהאשמה חמורה וחסרת בסיס לא מרתיעה אתכם, אולי העובדה שזה עלול לכם הרבה כסף תעשה זאת.
את פסק הדין המלא תוכלו למצוא פה:
https://t.me/Biniaschkenasy/15165
ושישובו כבר החטופים️
