אנומליות בדין הפלילי

ביהמ"ש העליון פירסם השבוע פסק דין שהכריע בשאלת עונשם של שני נאשמים שהורשעו בעבירה של ניסיון לחבול חומר נפיץ.
פסק הדין עצמו, לא חשוב במיוחד. אבל, בשולי ההכרעה הקונקרטית, השופט כבוב פרס בפנינו מספר אנומליות שקיימות בדין הפלילי שלנו. וזה כבר מעניין.

למשל, תסתכלו על סעיפים 330 ו-454 לחוק העונשין:
הראשון, "נסיון לחבול בחומר נפיץ", דן במניח חומר נפץ בכוונה לגרום חבלה לאדם. העונש הוא עד 14 שנות מאסר.
השני, "היזק בחומר נפץ", דן במי שהרס או פגע בנכס באמצעות חומר נפץ, אם המעשה סיכן חיי אדם. כאן, העונש הוא עד 15 שנות מאסר.

לכאורה, אם אדם מבצע מעשה בכוונה לפגוע באדם, להבדיל מאשר מעשה שמטרתו לפגוע בנכס שרק כ-"תוצר לוואי" סיכן חיי אדם – הרי שהמעשה הראשון חמור יותר.
אבל, לפי החוק בנוסחו כיום, דווקא העונש על המעשה השני גבוה יותר. זה כמובן חסר היגיון, ונובע מכך שמדובר בחיקוקים היסטוריים.

למי שלא יודע, חוק העונשין שלנו, שנחקק בשנת 1977 – הוא בעצם "גלגול" של חוק מנדטורי, שהבריטים ייבאו לפה בשנת 1936.
בנסיבות כאלה ואחרות, שלא נתעכב עליהן, חוק העונשין עבר התאמות ושינויים, אבל חלק מהאנומליות שנוצרו – לא תוקנו על ידי הכנסת (והטענה אינה דווקא לכנסת הנוכחית).

אנומליה נוספת בהקשר זה היא סעיף 329(א)(5) לחוק העונשין, אשר דן במי שהניח חומר נפץ בכוונה לגרום לאדם לחבלה חמורה. הפעם, העונש הוא עד 20 שנות מאסר.
אם כבר יש לנו סעיף כזה, מה בעצם ההבדל בין לבין סעיף 330? האם יתכן שאדם יניח מטען חומר נפץ ויתכוון לגרום לחבלה שאינה חמורה?

ואם נניח שיתכן מצב תיאורטי שבו אדם יניח מטען נפץ בכוונה לגרום לאדם אחר לחבלה "רגילה", ולא חלילה לחבלה חמורה, והוא השלים את העבירה וגרם לחבלה כזו (ולא "רק" ניסה לעשות זאת) – עונשו יהיה דווקא קל בהרבה.
במצב כזה, העונש יקבע לפי שילוב סעיפים 334 ו-335 – עד 6 שנות מאסר בלבד.

גם הפעם, ברור שזה חסר היגיון:
מצב שבו העונש בין ניסיון הוא יותר מכפול מאשר העונש בגין עבירה מושלמת – הוא מצב אבסורדי (ובהמשך נדבר קצת על עבירות ניסיון).
לעומת זאת, סעיף 456 לחוק העונשין דן בניסיון להרוס נכס בחומר נפיץ. בסעיף הזה, לא צריך סיכון חיי אדם כמו בסעיף 454.

כלומר, אם אדם יצליח לפגוע בנכס תוך שימוש בחומר נפיץ ותוך סיכון חיי אדם – העונש הוא עד 15 שנות מאסר. לעומת זאת, אם הוא רק ינסה לפגוע בנכס באמצעות חומר נפץ (ולא יצליח במזימתו), מבלי שהיתה כל סכנה לחיי אדם – העונש ישאר עד 15 שנות מאסר.
וגם זה, מן הסתם, חסר כל היגיון.

אם עבירה מושלמת של פגיעה בנכס באמצעות חומר נפץ מחייבת סיכון חיי אדם כדי "להצדיק" עונש חמור של עד 15 שנות מאסר – איך זה יתכן שאם מדובר "רק" בניסיון לפגוע בנכס, אז העונש נותר בעינו, אבל אין שום דרישה שהמעשים שלך גם יסכנו חיי אדם?
הסיבה לאנומליות הללו היא, שוב, היסטורית.

גם במקרה זה, מדובר בכל מיני סעיפים שנחקקו בתקופות שונות, שהיה בהם היגיון בעת שנחקקו. אבל, כאשר נעשו כל מיני "תיקוני טלאי" נקודתיים – המחוקק לא שם לב שהוא יוצר מצבים אבסורדיים.
מה שמוביל אותנו למשהו שהוא פחות אנומלי, אבל עדיין חסר היגיון, והוא "עבירות הניסיון הספציפיות".

למה הכוונה?
למי שלא מכיר, החוק בישראל מגדיר כל מיני סוגים של עבירות, שרובן ככולן הן עבירות "מושלמות" – אונס, גניבה, תקיפה, סחר בסמים וכו'.
כאשר אדם מבצע "רק" ניסיון לעבור עבירה, אז הוא מואשם בסעיף שמגדיר את העבירה בצירוף עם סעיף ניסיון "כללי". זה פחות מסובך ממה שנדמה לכם.

לדוגמה, אם אדם מבצע עבירת אונס, אז הוא מואשם בעבירה לפי סעיף 345 לחוק העונשין. ואם הוא לא "הצליח" לבצע אונס, אלא עבר "רק" עבירה של ניסיון אונס – הוא יואשם בעבירה לפי סעיף 345 בשילוב עם סעיף 25 לחוק העונשין, שמגדיר את החיה המשפטית המכונה "ניסיון".
וסעיף 34ד מגדיר ברירת מחדל.

הסעיף הזה קובע שאותו דין שחל על עבירה מושלמת, חל גם על עבירת ניסיון. לכן, ואם נחזור לדוגמה שלנו, העונש בגין אונס והעונש בגין ניסיון אונס זהה – עד 16 שנות מאסר.
בכך שינה המחוקק, אי שם בשנת 1994, את המצב החוקי שקדם לכך, שאז העונש בגין ניסיון היה מחצית מאשר העבירה המושלמת.

כלומר, עד שנת 1994, ניסיון לבצע עבירה היה אומנם עבירה בפני עצמו, אבל העונש בגינו היה לכל היותר חצי מאשר העבירה המושלמת.
מסיבה זו, נחקקו בעבר מספר סעיפי חוק מיוחדים, שהגדירו עבירות ניסיון – ולא עבירות מושלמות – וקבעו שהעונשים בשתי האפשרויות יהיו זהים.
בואו נראה דוגמאות.

סעיף 402(ב) מגדיר עבירה של שוד בנסיבות מחמירות, בעוד סעיף 403 סיפא מגדיר עבירה של ניסיון שוד בנסיבות מחמירות.
כיום, סעיף 403 סיפא לא מוסיף דבר. גם בלעדיו, העונש על ניסיון שכזה הוא עד עשרים שנות מאסר, ועצם קיום הסעיף סותר את הכלל הפרשני לפיו "המחוקק אינו משחית מילותיו לריק".

לעומת זאת, סעיף 403 רישא הוא דווקא כן חשוב, משום שהוא קובע – באופן חריג – שניסיון שוד "רגיל" הוא עבירה שעונשה עד שבע שנות מאסר, ולא כמו ברירת המחדל כמו העונש של העבירה המושלמת (כלומר, של שוד "רגיל", שמוגדר בסעיף 402(א), ושהעונש בגינו הוא עד 14 שנות מאסר).
רוצים עוד דוגמה?

סעיף 329(א)(2) מגדיר עבירה של ניסיון לגרום חבלה חמורה.
אבל הסעיף הזה לא תורם לנו כלום, משום שגם בלעדיו היה אפשר להאשים אדם בניסיון לבצע עבירה לפי סעיף 329(א)(1), בלי קשר לשאלה איך התבצע הניסיון לגרום לאדם לחבלה חמורה.
הסעיף הזה מיותר לחלוטין, אבל הוא עדיין קיים בחוק.

יש עוד דוגמאות, אבל נראה לי שהבנתם. יש גם דוגמאות לעבירות ניסיון ספציפיות עם בעייתיות אחרת, כמו למשל עבירת הניסיון לרצח, שלא תוקנה במסגרת הרפורמה בעבירות המתה, ולכן – ובדומה לאנומליות שאותן סקרנו – היא נותרה כשריד היסטורי מעידן חקיקתי אחר.
אבל על כך נדבר בפעם אחרת.

מעבר לשעשוע שבכך, סקירת האנומליות בדין הפלילי – שכמוהן ניתן למצוא גם במערכות דינים אחרות – מלמדת אותנו, שוב, על חשיבות תפקידם ושיקול דעתם של התביעה הכללית ושל בתי המשפט. הם לא טכנאים, אלא משפטנים.
אכן, המחוקק שלנו חכם מאוד, אבל, לפעמים הוא מתרשל, ואז אי אפשר להיצמד רק לחוק.

קישור לפסק הדין המלא:
supremedecisions.court.gov.il ↗
ושישובו כבר החטופים🎗️ (וצאו להפגין)