בית המשפט העליון פירסם היום פסק דין בערעור שהגישה המדינה בעניינו של אבבה אבטה, אשר הואשם בגרימת מותם של שני בני אדם בתאונת דרכים שהתרחשה בשנת 2024.
פסק הדין עוסק בכמה סוגיות, אבל אנחנו ננצל אותו לצורך חפירה בנושא "קטן" אחד מתחום דיני הראיות.
מעשה שהיה כך היה:
בינואר 2024 נהג אבטה במשאית, סמוך למחלף עתלית.
בשעה 22:45 לערך הוא סטה לפתע מהנתיב לעבר אי תנועה ופגע באלכסנדר ווליך ז"ל ומרינה סגל ז"ל, וגרם למותם.
על אחריותו של אבטה לתאונה – אין מחלוקת. השאלה המרכזית היתה האם הוא נהג כשהוא שיכור, ומשמעותה של שאלה זו.
כדי לא לסבך אתכם עוד יותר, די אם נאמר שבמידה שהוכח שאבטה היה שיכור בעת התאונה – התוצאה היא הרשעתו בעבירה חמורה יחסית, של המתה בקלות דעת, שהעונש בגינה הוא עד 12 שנות מאסר.
ככל ששכרותו לא הוכחה, הוא יורשע "רק" בגרם מוות ברשלנות – עבירה שעונשה עד 3 שנות מאסר "בלבד".
מטבע הדברים, במהלך המשפט הוצגו כל מיני ראיות ביחס לשאלת שכרותו של אבטה.
אותנו מעניינת ראיה ספציפית אחת, והיא גרסה שאבטה מסר באחת מחקירותיו במשטרה, לפיה *לאחר* התאונה הוא שתה פחית בירה בנפח 500 מ"ל – וזו הסיבה שבדמו נמצא ריכוז אלכוהול גבוה מהמותר, ושהוא הדיף ריח של אלכוהול.
במילים אחרות, אבטה נתן הסבר לכך שמצד אחד לטענתו הוא לא שתה אלכוהול לפני התאונה – ומצד שני העובדה היא שבדמו נמצא אלכוהול בריכוז משמעותי.
שהרי, אם הוא שתה אלכוהול *לאחר* התאונה, אך *לפני* בדיקת הדם שנערכה לו – אז ניתן ליישב את הטענה עם העובדה.
וביהמ״ש המחוזי קיבל את הטענה.
לפי בית המשפט המחוזי – ואני מתעלם משאר הנתונים הרבים שבתיק – גרסתו של אבטה אכן מקימה ספק בכך שגם בזמן התאונה הוא היה תחת השפעת אלכוהול.
הבעיה היא, שאת הגרסה הזו אבטה מסר כמובן בחקירת המשטרה – אך הוא בחר שלא להעיד במשפטו, בהתאם לזכותו כנאשם.
ולמה בעצם זו בעיה? טוב ששאלתם.
כדי להבין למה יש פה בעיה, צריך קודם לדבר על הכלל הראייתי הגדול אשר קובע שעדות מפי השמועה היא בלתי קבילה (שימו לב: עדות מפי השמועה, ולא "עדות שמיעה").
המשמעות של הכלל הזה, שאגב לא כתוב בשום מקום, היא שאדם יכול להעיד רק על מה שהוא קלט בחושיו – על מה שהוא ראה, שמע, הריח וכו'.
לדוגמה, אם אבי ראה את בני מכה את גדי, אז אבי יכול להעיד על כך ולספר מה ראה.
אבל, אם אבי מספר לדוד, שלא נכח במקום, שראה את בני מכה את גדי – אז דוד הוא עד מפי השמועה. בהתאם, דוד לא יכול להעיד על שום דבר שקרה בין בני לבין גדי, אלא לכל היותר להעיד על כך שאבי סיפר לו משהו.
לכלל שקובע שעדות מפי השמועה אינה קבילה יש המון חריגים, ואותנו מעניין חריג אחד, שלא תאמינו אבל גם אתם מכירים אותו:
החריג הזה חקוק בסעיף 11 לפקודת הראיות, והוא קובע שאדם יכול להעיד גם על דברים שלא עמד עליהם בחושיו, ולכן הוא עד מפי השמועה – אם הוא שמע אותם *מפי הנאשם*.
מכוח החריג הזה, וכמו שכולכם יודעים, כאשר אדם מודה בחקירת המשטרה בכך שביצע עבירה – השוטר ששמע את ההודאה של הנאשם יכול להעיד עליה, והעדות של השוטר על כך יכולה כמעט לבדה להפליל את הנאשם.
השוטר שחוקר את הנאשם כמובן לא היה עד לדברים שהנאשם מספר לו עליהם, אבל העדות שלו היא קבילה.
אם נחזור לדוגמה שלנו, אז כאשר אבי סיפר לדוד על מעשיו של בני – אז דוד הוא עד מפי השמועה, שעדותו אינה קבילה.
אבל, אם בני היה מספר לדוד על כך שהיכה את גדי – או אז דוד היה יכול להעיד במשפט, ולתאר שבני התוודה בפניו על ביצוע העבירה.
אלא שגם לחריג הזה – יש חריג בפני עצמו.
בפסיקת בית המשפט העליון לאורך השנים נקבע שהחריג הקבוע בסעיף 11 לפקודת הראיות אכן מאפשר לקבל הודאה של נאשם, שעליה יעיד אדם ששמע את ההודאה.
אבל, הקבילות הזו חלה רק לגבי דברים *שמפלילים* את הנאשם, ולא לגבי דברים *שמזכים* אותו.
נשמע לכם מוזר? תחשבו על הרציונל שמאחורי הדברים.
אם היינו מאפשרים קבילות גם של אמירות *מזכות* של נאשם לגבי עצמו, כל מה שאדם שביצע עבירה היה צריך לעשות זה להתקשר לכל העולם ואחותו ולהשמיע אמירות כאלה.
במשפט עצמו, הנאשם היה מצעיד לדוכן העדים את כל אותם אנשים, ומבקש מהם לחזור על האמירות המזכות – ובא לציון גואל.
לכן, אם נאשם רוצה להשתמש *להגנתו* בדברים שאמר בחקירתו או בכלל – הוא חייב להעיד על כך בבית המשפט, ואז הוא כמובן חשוף לחקירה נגדית שיכולה לערער את מהימנות הדברים.
אם הנאשם בוחר שלא להעיד – זו כמובן זכותו על פי החוק, אבל אז אפשר להשתמש בדברים שאמר רק *כנגדו*, ולא להגנתו.
וזו בדיוק היתה הטענה של הפרקליטות, שערערה על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי:
לטענת הפרקליטות, מאחר שאבטה בחר שלא להעיד במשפטו – אי אפשר לעשות שימוש בדברים שאמר בחקירתו במשטרה *להגנתו*.
לכן, אי אפשר להתייחס ראייתית לגרסתו בדבר שתיית אלכוהול לאחר התאונה ולפני בדיקת הדם.
כנפי-שטייניץ קיבלה את הטענה הזו, וקבעה כי "משעה שאמרותיו [של אבטה] לא עברו את כור ההיתוך של החקירה הנגדית, טעה בית המשפט המחוזי עת מצא לקבל את גרסתו, השנויה במחלוקת, בוודאי עת זו משרתת את הגנתו".
בהמשך, כנפי-שטייניץ דנה במארג הראייתי בכללותו, ולכך לא נכנס הפעם.
בשורה התחתונה, כנפי-שטייניץ קיבלה את הערעור, קבעה שהוכח שאבטה נהג בשכרות – ולכן יש להרשיעו בעבירה החמורה של המתה בקלות דעת.
ברק-ארז הסכימה, וכבוב הוסיף הסתייגות שגם אם אבטה היה שותק לכל אורך הדרך – הוא היה יכול לטעון את הטענה העובדתית שהעלה בדבר שתיית אלכוהול לאחר התאונה.
זה כמובן נכון, אלא שאז לאבטה היתה משוכה ראייתית גבוהה לעבור, משום שבמקרה כזה היתה נשאלת השאלה – אם יש לך גרסת חפות, למה לא השמעת אותה בחקירותיך במשטרה?
מכל מקום, החשוב לענייננו הוא כאמור שבית המשפט העליון שב ואישרר את ההלכה בנוגע לקבילות דברים שנאשם אמר מחוץ לבית המשפט.
נסכם:
הכלל הראייתי הגדול הוא שעדות מפי השמועה – אינה קבילה. אחד החריגים לכלל הזה הוא שאדם יכול להעיד על דברים ששמע *מפי הנאשם*, ועדות שכזו כן תהיה קבילה.
אלא שלחריג הזה יש חריג משל עצמו, והוא שעדות כזו תהיה קבילה רק לגבי דברים שהנאשם אמר אשר מפלילים אותו, ולא שמזכים אותו.
@Liorarz 🙏
