בשבוע שעבר פורסמה הכרעת דינו של אדוארד קצורה. בשרשור הקודם, ניסיתי להסביר מדוע בית המשפט החליט לזכות את קצורה מרצח ליטל יעל מלניק ז"ל.
תגובה שחזרה על עצמה היתה – אוקיי, אז לא רצח. אבל למה קצורה לא הורשע בהמתה בקלות דעת, אלא "רק" בגרם מוות ברשלנות?
לפני שנענה על השאלה, צריך להסביר אותה – ולעשות שוב היכרות עם עבירות ההמתה בדין הישראלי.
עבירות המתה, כפי ששמן מלמד עליהן, הן עבירות שבסופן מונחת בפנינו גופה. במונחים משפטיים, כל עבירות ההמתה הן עבירות שהתוצאה שלהן, כלומר ההתרחשות העובדתית שקרתה במציאות, היא מוות של אדם.
אף על פי שבכל העבירות ההתרחשות במציאות היא אותה התרחשות – כולכם יודעים שיש כמה סוגים של עבירות המתה, שחומרתן משתנה.
השוני בין העבירות אינו נובע, כאמור, ממה שהנאשם עשה, כי בכל המקרים הוא עשה אותו דבר – הוא גרם למותו של אדם אחר.
השוני נעוץ במה שמכונה "היסוד הנפשי".
בגדול, היסוד הנפשי דן בשאלה מה עבר במוחו של הנאשם בזמן ביצוע העבירה. ואת היסוד הנפשי צריך לחלק – בהקשר לענייננו – לשני חלקים מרכזיים:
האחד, עוסק בשאלת המודעות של הנאשם לאפשרות שתתרחש תוצאה של מוות של אדם אחר.
והשני, עוסק בשאלת הרצון (או "החפץ") של הנאשם בהתרחשות המוות.
אשר לחלק הראשון, כלומר בשאלת המודעות, הרי שעבירות ההמתה החמורות, וביניהן כמובן עבירת הרצח, מחייבות את התביעה להוכיח שהנאשם היה מודע, בזמן אמת, לאפשרות שמעשיו (או מחדליו) יגרמו לכך שאדם אחר ימות.
אם תרצו, אפשר לנסח זאת כך שיש להוכיח שהנאשם צפה שבעקבות מעשיו יתרחש מוות.
חשוב להדגיש:
התשובה לשאלת המודעות היא בינארית, כלומר יש או אין מודעות. זה לא ספקטרום של "דרגות" מודעות.
אם התביעה לא הוכיחה שהנאשם היה מודע לאפשרות התרחשות המוות – "נופלות" מאליהן כל עבירות ההמתה החמורות, ולמעשה עבירת ההמתה היחידה שניתן להרשיע בה היא גרם מוות ברשלנות.
ולמה גרם מוות ברשלנות?
בעבירה זו, להבדיל מעבירות ההמתה החמורות, התביעה כבר לא צריכה להוכיח שהנאשם הספציפי היה מודע סובייקטיבית לאפשרות שמעשיו יביאו לכך שאדם אחר ימות.
במקום זאת, מספיק לתביעה להוכיח ש-"אדם סביר" היה צריך לצפות שיתרחש מוות, גם אם הנאשם עצמו לא צפה זאת.
ביחס לחלק השני, קרי לשאלת הרצון, החוק מגדיר שלוש "דרגות" של רצון בהתרחשות התוצאה:
הדרגה הגבוהה ביותר היא כוונה, שבה שהנאשם רוצה שיגרם מוות.
דרגת הביניים היא אדישות, שמשמעותה שלנאשם לא אכפת האם הקורבן ימות.
והדרגה התחתונה היא קלות דעת, שבה הנאשם מקווה שלא יתרחש מוות.
ושוב חשוב להדגיש:
שאלת הרצון מתעוררת רק אם "צלחנו" את משוכת המודעות. אם לא הוכחה מודעות של הנאשם לאפשרות התרחשות המוות – אין שום משמעות לרצון שלו בהתרחשות הזו.
שהרי, אם הנאשם עצמו בכלל לא צפה שמעשיו יגרמו למוות של אחר – מן הסתם אין טעם לשאול האם ועד כמה הוא רצה בכך.
נארוז יחד את שני חלקי היסוד הנפשי, כדי להבין איזו עבירה רלבנטית בכל אחד מהצירופים:
אם יש מודעות וכוונה או אדישות – מדובר ברצח.
אם יש מודעות אבל אין כוונה או אדישות, אז בהכרח יש לפחות קלות דעת – ומדובר בהמתה בקלות דעת.
ואם אין מודעות – לכל היותר מדובר בגרם מוות ברשלנות.
אחרי שהבנו את זה, וראינו שמה שמבדיל בין עבירות ההמתה השונות זה לא מה שקרה בפועל, אלא מה שהתחולל בתוך מוחו של הנאשם בזמן שביצע את מעשה ההמתה – נשאלת השאלה:
אוקיי, אבל איך לעזאזל אפשר להוכיח מה התחולל בתוך תודעתו של נאשם?
ובכן, בהיעדר יכולת קריאת מחשבות, מסתפקים במה שכן יש.
האפשרות הקלה היא שהנאשם מספר לנו על כך. למשל, הוא מתאר בחקירתו מה עבר במוחו בזמן שביצע את המעשים שהביאו למותו של האדם האחר, או לחלופין יש לנו הקלטה שלו משוחח עם אדם אחר, וכו'.
האפשרות האחרת היא להשתמש בחזקות, כלומר בהנחות, שמבוססות על ניסיון החיים של כולנו, ועל השכל הישר.
כדי להדגים שימוש בחזקה, נניח שאבי דוקר בסכין את בני. אם אבי מכוון את הדקירה לפלג גופו העליון של בני, אז קל לנו להניח שהוא היה מודע לכך שבני עלול למות (ובאותה לוגיקה אנחנו גם עשויים להניח שהוא רצה בכך).
לעומת זאת, אם אבי נתן לבני סטירה, ההנחה הזו כמובן תהיה פחות טבעית.
כעת, ואחרי ההקדמה הארוכה הזו, אפשר לחזור לעניינו של קצורה.
כזכור, קצורה הואשם ברצח של מלניק. הטענה כלפיו היתה שמלניק אומנם נכנסה מרצונה לתוך "קבר", לצורך ביצוע "טקס", אבל הוא שלף מפיה את הצינור שבאמצעותו נשמה בהיותה קבורה, ומנע ממנה להתרומם – מה שהביא לכך שנחנקה למוות.
כאמור בשרשור הראשון, השאלה המרכזית שבה הכריע בית המשפט המחוזי היתה האם זה אכן מה שקרה, או שלמעשה קיים לפחות ספק סביר שמלניק נחנקה בגלל תאונה, ללא מעורבותו של קצורה, שלטענתו עזב את המקום לאחר שמלניק קברה את עצמה.
ברור, שאם העובדות הנטענות היו מוכחות – היה מדובר ברצח.
אבל, העובדות הללו לא הוכחו, לפחות לא ברף הנדרש במשפט פלילי, ולכן עברנו לשאלת המשנה, שאותה ניסחנו בפתח השרשור:
האם, תחת ההנחה שהתרחיש העובדתי הוא שמלניק מתה בשל תאונה, ולא משום שקצורה מנע ממנה להתרומם מהקבר – ניתן להרשיע את קצורה בהמתה בקלות דעת?
בניסוח אחר, השאלה היא זו:
מאחר שהתרחיש העובדתי המחמיר לא הוכח, עלינו לאמץ את התרחיש העובדתי שכן הוכח. במקרה של קצורה, זו התרחיש שהוא בעצמו טען, שהילוכו כדלקמן:
לדבריו, בהתחלה הוא עזר למלניק לקבור את עצמה. הם חפרו יחד, הוא הביא את הצינור שדרכו נשמה, וגם הכין "מגן" לאף כדי שלמלניק לא תנשום דרכו.
קצורה כיסה את מלניק, והיא נשמה דרך הצינור. בשלב זה, מלניק הוציאה את ראשה מהחול, ונפרדה מקצורה.
כלומר, קצורה עזב את מלניק כאשר גופה קבור, אך ראשה מחוץ מחול. הוא לא בירר האם מבחינתה "הטקס" הסתיים ולא וידא שהיא יוצאת מהקבר. הוא השאיר אותה כך, כמובן כשהיא בחיים, והלך לדרכו.
אם קראתם בעיון את השרשור, אתם ודאי מבינים ששאלת מיליון הדולר בסיטואציה הזו היא האם, בהינתן העובדות הללו, ניתן לקבוע שקצורה היה מודע לאפשרות שמלניק תבצע "קבורה עצמית" נוספת, ואז תמצא את מותה בשל תאונה שתגרום לכך שהיא תיחנק למוות?
ועל השאלה הזו בית המשפט המחוזי השיב בשלילה.
בית המשפט קבע שאין שום ראיה שמוכיחה, ודאי לא ברף הוכחה של מעל ספק סביר, שקצורה ידע שמלניק מתכוונת לחזור על הטקס, הפעם כשהיא לבדה.
הוא אולי היה צריך לחשוד שזה עלול להתרחש – אבל זה בדיוק ההבדל בין מודעות של קצורה עצמו, לבין המודעות שהיינו מצפים לה מאדם סביר.
בנוסף, בית המשפט גם קבע שאפילו אם נניח שקצורה ידע שמלניק עלולה לחזור על הטקס – לא היתה לו מודעות לכך שהטקס כרוך בסיכון חייה, משום שהוא עצמו היה נוכח בעת ששניהם "קברו" את מלניק, אשר לא התקשתה להפסיק את הטקס ולהוציא את ראשה מהחול.
ובמקרה הזה, גם שימוש בחזקה ראייתית לא מועיל.
לפי הכרעת הדין, לא ניתן לקבוע שהתוצאה "הטבעית" של כיסוי עצמי בחול, כפי שעשתה מלניק (כאמור, בהינתן התרחיש העובדתי המקל עם קצורה) – היא מוות כתוצאה מתאונת נשימה.
זה אולי תרחיש אפשרי, ומשום שזה תרחיש אפשרי קצורה זוכה מרצח – אבל זה לא משהו שאנחנו יכולים להניח שקצורה היה מודע לו.
לכן, בית המשפט קבע שקצורה גם לא היה מודע לכך שמלניק עומדת לשוב ולקבור את עצמה, וממילא לא היה מודע לכך שמעשה כזה מצידה עלול להביא למותה מחמת תאונה.
ובהיעדר מודעות סובייקטיבית של קצורה בזמן אמת – לא ניתן להרשיעו גם בעבירה של המתה בקלות דעת, והתוצאה היא זיכוי גם מעבירה זו.
לעומת זאת, אי-מודעותו של קצורה – כאמור איננה חוסמת את האפשרות להרשיעו בגרם מוות ברשלנות.
וביחס לעבירה זו – שלא ננתח בהרחבה הפעם – בית המשפט לא התקשה לקבוע שקצורה חרג מכל סטנדרט זהירות סביר, וכי מעשיו ומחדליו מבססים את אחריותו לתוצאה של מותה של מלניק, שהוא היה צריך לצפות.
ועד כאן הכרעת הדין ביחס לשאלת ההרשעה בעבירת המתה שאינה רצח.
עונשו של קצורה טרם נגזר, ואיננו יודעים האם המדינה תערער על הכרעת הדין לבית המשפט העליון.
עם זאת, אפשר להניח בזהירות שאם יוגש ערעור – הוא כנראה יתמקד דווקא בזיכוי מהמתה מקלות דעת, ולא בזיכוי מרצח, שנראה איתן למדיי.
קישור להכרעת הדין המלאה:
img.haarets.co.il ↗
השרשור הקודם, לגבי עצם הזיכוי מעבירת הרצח (👇).
ושישובו כבר החטופים🎗️
