"להגיש כתב אישום נגד ראש ממשלה מכהן, שזה דבר מאוד תקדימי, ועם כזו תשתית ראייתית בעייתית, אתה לא יכול ללכת לעבירת סל כמו הפרת אמונים.
אתה חייב ללכת לעבירה ׳אמיתית׳. ולכן, הלכו בעצם על השוחד, מתוך התפיסה שזו אבן הראשה.
כי בלי השוחד בהרבה מאוד מובנים אפשר עדיין להרשיע, אפשר עדיין לפסוק קלון, אבל הדברים הופכים להיות הרבה פחות בטוחים – ולכן כל הקשת נבנית על אבן הראשה הזאת ששמה ׳שוחד׳. זה היה הסיפור".
המציאות:
לפני שנתניהו החל בכהונת הנצח שלו, אי שם בשנת 2009, כיהן פה ראש ממשלה בשם אהוד אולמרט.
הוא התפטר בשלב החקירות נגדו. לפני המלצות המשטרה, לפני שימוע, בטח לפני כתב אישום.
ונחשו מה? הוא לא הועמד לדין בגין לקיחת שוחד, והעבירה המרכזית שיוחסה לו היתה… הפרת אמונים.
כזכור, זה לא הפריע לבנימין נתניהו לטעון שראש ממשלה ששקוע עד צוואר בחקירות – חייב להתפטר, כי יש חשש מבוסס שהוא יעדיף את טובתו האישית על פני טובת המדינה. זה גם הספיק למי שמשתייכים כיום למחנה הציוני והדמוקרטי לדרוש מאולמרט להתפטר, ולהילחם על חפותו כאדם פרטי, ולא כראש ממשלה.
לימים, אולמרט *זוכה* משתי הפרשיות המרכזיות שבהן הואשם, ושבגינן התפטר – פרשת מעטפות הכסף ופרשת ראשונטורס. הוא הורשע "רק" בפרשה המשנית, שכונתה "מרכז ההשקעות".
נכון, היו גם קולות שוליים שקראו לפרקליט המדינה להתאבד. אבל הרוב מוחלט הכיר בכך שאף על פי שאולמרט נאלץ להתפטר בגלל חשדות שמהם זוכה – זה לא אומר ש-"תפרו תיקים".
אף אחד לא האשים את הפרקליטות בניסיון להפיל ראש ממשלה חזק, וכמובן שאף תומך נתניהו לא התעלף כאשר הפרקליטות הגישה ערעור על הזיכוי.
אל תצרכו מידע מליצנים. וגם לא משרלטנים.
