את טור התעמולה האחרון שלו, שרובו הוקדש, בפעם המי יודע כמה, להתבכיינות ולהתקרבנות כלפי "התקשורת", חתם קלמן ליבסקינד בהתייחסות לכמה פיסקאות בהחלטה של השופט רון סולקין מבית המשפט המחוזי מרכז, אשר דחה ערר שהגישה המדינה בעניינו של תושב השומרון בשם אוריה כהן.
ליבסקינד כמובן "לא נכנס לתיק הזה", כי מדובר באחד המקרים הנדירים שבהם הצליחו לאסוף מספיק ראיות כדי להעמיד לדין אדם שמואשם במעשים של טרור יהודי.
לעומת זאת, ליבסקינד כן הדגיש את הדברים שקבע בית המשפט המחוזי בנוגע למה שכינה "המציאות הקשה עד בלתי נסבלת שחווים המתיישבים ביהודה ושומרון, ובייתר דגש – דרי החוות".
לאחר ציטוט דבריו של בית המשפט, קלמן הטיף לנו כי "רוב אמצעי התקשורת מספרים לכם שביהודה ושומרון יש רק צד אחד אלים, הצד היהודי", ולכן "בפעם הבאה שתרצו להתעדכן במתרחש, במקום לצפות בטלוויזיה, נסו לקרוא את פסקי הדין של השופט סולקין. זה יעיל יותר".
לא מדובר בפסק דין של בית המשפט המחוזי, אלא בהחלטה "קטנה" שדחתה ערר לגבי מעצרו של נאשם.
אבל הפיסקאות הללו בטור של ליבסקינד הזכירו לי פסק דין של ממש, של אותו בית משפט מחוזי מרכז, שממנו קלמן התעלם ומתעלם לחלוטין, ולא כתב עליו אפילו מילה אחת.
במרכזו של פסק הדין הזה – כמה אירוני – מעין טיול שנעשה בשומרון, לפני שנתיים, בתאריך 9.8.2024.
הטיול הזה היה נסיעה של ארבע נשים ופעוטה בת שלוש, ממוצא בדואי, אזרחיות ישראל תושבות רהט. בשל טעות בניווט, הן נכנסו בטעות אל המאחז גבעת רונן שבשומרון – מאחז שנמצא לא רחוק מחוות גלעד, שעלתה לכותרות השבוע.
כאשר תושבי המאחז זיהו שנשים בדואיות העזו להיכנס לטריטוריה שלהן – הם ביצעו בהן לינץ' המוני, שכלל ידוי אבנים וסלעים, ניפוץ חלונות הרכב, ריסוס גז מדמיע, איומים ברצח, שוד ושריפת הרכב.
כל הנשים נפצעו בדרגות שונות, אחת מהן היתה פגועת ראש, מחוסרת הכרה ובסכנת חיים.
כל חטאן של חמשת הנשים היה שהן היה ממוצא בדואי. לפורעים במאחז זה הספיק כדי לבצע בהן שפטים.
לאחר שהן חולצו, וכאשר נפתחה חקירה – תושבי המאחז, כולם בלי יוצא מן הכלל, שתקו.
לא היה אפילו צדיק אחד בסדום ששיתף פעולה עם המשטרה או עם השב"כ, ומסר פרטים לגבי זהות עשרות המחבלים היהודים שביצעו את המעשים.
במילים אחרות, תושבי המאחז – החלוצים, הקדושים, התמימים – התנהלו כמו חברי ארגון טרור לכל דבר, וחיפו זה על זה. אף לא אחד נציגיהם של המחבלים בכנסת ובתקשורת לא העלה בדעתו לדרוש מהם לשבור את קשר השתיקה המביש.
בסופו של דבר, רק אדם אחד הואשם בהשתתפות בלינץ', על סמך זיהוי של אחת הנשים. בהכרעת הדין, הוא זוכה מחמת הספק, משום שבית המשפט המחוזי מצא שהזיהוי בעייתי מבחינה ראייתית.
אבל לצד הזיכוי, בית המשפט המחוזי מרכז – כאמור, אותו בית משפט שקלמן ציטט בגאווה רבה בטורו האחרון, כתב גם הוא משהו על המציאות בשומרון:
"המדובר באירוע אלים, קשה, ובלתי נתפס, שבמסגרתו יהודים פגעו בחמש ערביות, וכמעט והביאו למותן, אך בשל היותן ערביות".
"למתפרעים שלקחו חלק באירוע ידיעה ברורה בדבר זהותם של מי שנטל חלק בהתפרעות ובתקיפתן הקשה של המתלוננות, אך איש לא פצה פיו ולא דיבר. במקום היו נוכחים נוספים אך איש לא פצה פה מול אותם מתפרעים, בזמן אמת, וניסה למנוע מהם לבצע את הזוועה. איש לא תיאר בפני רשויות החקירה את זהות המעורבים באירוע, כדי למצות את הדין עם האשמים".
"השתיקה נוכח הזוועה מפרה ציווים מוסריים רבים. השתיקה במהלך האירוע גם מפרה את הציווי הבסיסי של "לא תעמוד על דם רעך"… האם לא הגיעה עת לשים סוף לשתיקה הזו?".
קלמן ליבסקינד כתב מיליוני מילים בגנות מה שהוא תופס כאגדה על "אלימות המתנחלים".
סביר מאוד להניח, שרובכם אפילו לא ידע שאירוע כזה התרחש, רק לפני שנתיים. אין שום מחלוקת שהאירוע הזה התרחש, אין מחלוקת שעשרות פורעים יהודים ביצעו לינץ' בחמש נשים ערביות תמימות שכל חטאן שטעו בניווט, ואין מחלוקת שאף אחד מהפורעים לא שילם על מעשיו.
ואם נשתמש במילותיו של אותו קלמן ליבסקינד ממש – לא שמעתם על האירוע הזה כי רוב אמצעי התקשורת מספרים לכם שביהודה ושומרון יש רק צד אחד אלים, הצד הפלסטיני. אז בפעם הבאה שתרצו להתעדכן במתרחש, במקום לעיין בתעמולה של קלמן ליבסקינד – נסו לקרואת את פסקי הדין של בית המשפט המחוזי מרכז. זה יעיל יותר.
את כל הפרטים על הלינץ' בגבעת רונן תוכלו למצוא בשרשור המצורף מטה.
קישור לטור המלא:
