אם לשרים מותר להחליט למה הם מצייתים ולמה לא, ואם פסק הדין הוא ״חוקי״ או לא, ולהכריז על מרד ברשות השופטת בגלל סוגייה הרת גורל כמו מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו – קל וחומר שלאזרחים פרטיים מותר להחליט שהם מפסיקים להתנדב למילואים כי לשיטתם הממשלה מבצעת הפיכה משטרית ומחסלת את הדמוקרטיה בישראל.
או, כמו שנער הפוסטר של הביביזם הפופוליסטי מכנה זאת:
לא יודע אם אני ״מומחה״, אבל:
א. כרגע, אין עדיין הפרה מפורשת של צו אופרטיבי חד משמעי. ״הצהרת כוונות״ אינה הפרה בפועל.
ב. גם אם נניח שצו שהוצא נגד לוין או קרעי הופר על ידם באופן ברור – מתעוררת שאלה סבוכה מאוד של תחולת פקודת ביזיון בית משפט על רשויות המדינה, בדגש על שרים (שנהנים מחסינות). זו שאלה שמעולם לא הוכרעה, גם אחרי 78 שנות קיומה של המדינה המכונה ישראל.
ג. הקושי הזה קיים, אם כי במידה פחותה, גם על הדרג הפקידותי. עם זאת, זו בעצם משמעותו של משבר חוקתי – הרי הפקיד כפוף גם לשר וגם לבית המשפט. במקרה של קונפליקט, האם עליו לציית לשר או לצו? גם אם נניח שהתשובה היא לצו, לא בטוח שיש הצדקה להשית סנקציות דווקא על הפקיד, ולא על מי שנותן לו הוראות (והנה חזרנו לסעיף ב׳).
ד. ממש במקרה, אתמול פירסם בג״ץ החלטה בבקשת ביזיון שהוגשה נגד לוין, בעניין כינוס הוועדה לבחירת שופטים בנוגע לשופטים לבתי המשפט המחוזיים. כפי שתוכלי לראות, הדברים באו לידי ביטוי גם בהחלטה זו:
א. אני לא יודע למה, כי עדיין אין פסק דין מנומק (אם יהיה לי זמן, אנסה להעריך מה תהיה ההנמקה).
ב. אין דבר כזה ״חוק מפורש״. כל חוק טעון פרשנות.
למשל, לאחרונה הסתבר שגם ״השמרנים״ המשפטיים הדגולים מסכימים ש-״עבריין״, לצורך חנינה, הוא גם מי שטרם הורשע.
בדומה, חוק בתי המשפט קובע שאם ״ראה שר המשפטים שיש למנות שופט״ אז הוא ״יכנס את הוועדה לבחירת שופטים״. ולמרות זאת, אותם ״שמרנים״ קראו את החוק כך שלשר המשפטים יש זכות וטו, והוא יכול לא לכנס את הוועדה גם כאשר ראה שיש צורך למנות עשרות שופטים.
