אתמול הוגשו כתבי האישום נגד הנאשמים בפרשת רצח ימנו זלקה ז"ל, בערב יום העצמאות בפתח תקווה.
רובכם ודאי שמע, שהקטין אשר מואשם ברצח של זלקה – מואשם ״רק״ בעבירה של רצח באדישות, מה שעורר סערה ציבורית.
קחו הרבה אוויר – ובואו ננסה להסביר איך זה יכול להיות.
את כתבי האישום שהוגשו אפשר לחלק, בגדול, לשניים:
הראשון הוא כתב האישום נגד הנאשם המרכזי, שמואשם בכך שדקר ורצח את זלקה; והשני הוא כתב האישום נגד שאר בני החבורה.
כדי לא לסבך אתכם יותר מידי – וגם ככה השרשור הזה יהיה מייגע – אנחנו לא נעסוק בכלל בחלקם של שאר בני החבורה. אותנו מעניין אך ורק אותו נאשם מרכזי, קטין יליד שנת 2010, שפשוט נכנה אותו "הנאשם".
לפני שנגיע למעשיו של הנאשם עצמו (וייקח זמן עד שנגיע אליהם) – צריך לעשות הקדמה לא קצרה לגבי הדין:
חלקכם ודאי מכיר מונחים כמו "רצח בכוונה תחילה" או "הריגה". ובכן, בשנת 2019 התרחשה בישראל רפורמה בעבירות ההמתה – שביטלה את העבירות הללו, ויצרה שורה של עבירות חדשות.
אותנו מעניינות רק שתי עבירות הרצח הקבועות בחוק: רצח "בסיסי", שהעונש בגינו הוא *עד* מאסר עולם; ורצח בנסיבות מחמירות, שהעונש בגינו הוא מאסר עולם כעונש *חובה*.
כפי שתוכלו לראות בלשון החוק, שתי עבירות הרוצחות עוסקות במי שהמית אדם בכוונה או באדישות.
לצורך השרשור הזה, מה שאתם צריכים לדעת הוא ש-"שער הכניסה" אל שתי העבירות הללו הוא שהנאשם פעל *לפחות* מתוך יסוד נפשי של אדישות לאפשרות שתתרחש תוצאה של מוות של אדם אחר. כמובן, שאם הנאשם פעל מתוך כוונה – אז קל וחומר שהוא נכנס באותו שער כניסה.
ומה בעצם ההבדל בין "כוונה" לבין "אדישות" מבחינה זו?
ובכן, כאשר מדובר בכוונה – החיים די פשוטים:
המשמעות של כוונה היא שהנאשם *חפץ* להמית את הקורבן. הוא פעל *במטרה* לגרום למותו. בקיצור, בשפת בני אדם מדובר פשוט ברצון.
לעומת זאת, המונח "אדישות" הוא הרבה יותר קשה להגדרה משפטית, ולמעשה עדיין לא זכינו לפסק דין של בית המשפט העליון שמפרש אותו באופן מעמיק.
נהוג לזהות אדישות כ-"חוסר אכפתיות", אבל ככל הנראה המשמעות אינה שלנאשם "לא היה אכפת" שהקורבן ימות. הרי נאשם, בהנחה שאינו רוצה במותו של הקורבן (שאז הוא פועל מתוך כוונה), ובהנחה שאינו פסיכופט – לא מגלה "חוסר אכפתיות" למותו של אדם ספציפי.
לפיכך, ואני נסמך פה על דעת גדולים ממני – סביר הרבה יותר לפרש את המונח אדישות כזלזול בערך חיי האדם באשר הוא אדם.
כאשר נאשם פועל מתוך אדישות, מה שמעניין אותו זה להצליח לממש את מה שרצה לעשות. אם אדם כזה או אחר ימות בדרך למימוש, זה משהו שפחות מעסיק אותו.
ואחרי שהבנו את המושגים הללו מבחינה אקדמית – צריך לעבור למישור הפרקטי, כלומר לשאלה איך בעצם מוכיחים האם נאשם פעל בכוונה להמית את הקורבן, או שהוא "רק" היה אדיש לאפשרות שהקורבן ימות?
למרבה הצער, נכון למועד כתיבת שורות אלה – האנושות עדיין לא פיתחה יכולת קריאת מחשבות. לכן, כדי לקבוע האם בעת שהנאשם ביצע את פעולת ההמתה הוא פעל מתוך כוונה או מתוך אדישות – אין מנוס משימוש בראיות "חיצוניות".
ראיה "חיצונית" פשוטה היא כאשר הנאשם מודה בחקירתו שרצה במותו של הקורבן. ראיה פשוטה נוספת היא, למשל, כאשר תוך כדי מעשה ההמתה הנאשם צעק בקולי קולות "אני אהרוג אותך". אבל בדרך כלל, החיים לא כל כך קלים.
על פי רוב, הכלי המשפטי העיקרי שיש לבית המשפט הוא "חזקת הכוונה", כלומר הנחה – שמבוססת על ניסיון החיים, ההיגיון והשכל הישר – לפיה אדם שואף להשיג את התוצאות הטבעיות של מעשיו.
למשל, אם אדם יורה מטווח אפס בראשו של אדם אחר – התוצאה הטבעית של מעשה כזה היא מותו של האחר. לכן, המסקנה המשפטית שלנו תהיה שהיורה פעל מתוך כוונה.
באופן דומה, אם אדם דקר אדם אחר בפלג גופו העליון, קל וחומר אם עשה זאת מספר פעמים – גם אז ניתן להניח שהאחר ימות כתוצאה מהדקירות, וגם ניתן להגיע למסקנה שהדוקר התכוון להשיג את התוצאה הטבעית הזו.
העניין מסתבך כאשר הפגיעה בקורבן אומנם הביאה למותו – אבל התוצאה הזו לא היה כל כך טבעית.
בהיסטוריה הפסיקתית שלנו יש אינסוף מקרים כאלה. למשל, אדם שהיכה אדם אחר במכת אגרוף, והאחר נפל ומותו נגרם כתוצאה מחבטת ראשו ברצפה. במקרה כזה, נתקשה לטעון שהתוצאה הטבעית של הכאת אדם באגרוף אחד היא מוות. זו אולי תוצאה *אפשרית*, ואולי הנאשם היה מודע לכך שהיא עלולה להתרחש – אבל זו כבר לא תוצאה טבעית של המעשה.
באופן דומה, ואולי זה יפתיע אתכם, גם כאשר אדם יורה או דוקר אדם אחר בפלג גופו התחתון – גם אז נתקשה, מבחינה משפטית, לבסס טענה שהתוצאה הטבעית של מעשה כזה היא מוות. גם הפעם, זו תוצאה *אפשרית* – אבל לא טבעית.
ושימו לב: לא מספיק להוכיח שהנאשם רצה לגרום לקורבן לחבלה, או לפגיעה או אפילו לנכות. צריך להוכיח שהוא רצה לגרום לתוצאה של מוות, *ורק* לתוצאה של מוות.
ומה שעוד חשוב לזכור הוא שאנחנו בעולם של משפט פלילי, שרף ההוכחה בו הוא מאוד גבוה – מעבר לספק סביר.
למי שאינו עוסק במשפטים, קשה לפעמים להבין עד כמה הרף הזה הוא גבוה. בחיי היום יום שלכם, אתם מסיקים מסקנות על סמך "ראיות" ברף הרבה יותר נמוך. ואתם עושים זאת בכלל בלי לשים לב לכך שזה מה שאתם עושים.
אם אתם יוצאים בבוקר מהבית בקיץ ורואים שיש רטיבות על מדרכה שסמוכה לגינה שמחוץ לבניין – אתם פשוט מגיעים למסקנה שבלילה הישקו את הצמחים, ומכאן הרטיבות על המדרכה. אומנם, יש עוד שלל אפשרויות אחרות, אבל אתם מגבשים את המסקנה הזו באופן טבעי והחלטי.
במשפט הפלילי, זה ממש לא מספיק.
כדוגמה מעולמות הרצח באדישות, ניתן להביא מקרה שהסעיר את המדינה בשנת 2022, אז עדי מזרחי רצח את יורי וולקוב במעבר חצייה בחולון, באמצעות דקירה אחת בליבו.
עקרונית, וכפי שאמרנו לעיל, התוצאה הטבעית של דקירה בלב – היא מוות. לכן, מזרחי הואשם ברצח בכוונה. אבל, בסופו של דבר הוא הורשע "רק" ברצח באדישות, וזאת משום שבגלל הטיפול הרפואי בוולקוב – אי אפשר היה להוכיח באופן חד משמעי שהמוות נגרם בשל הדקירה.
בחיי היום יום שלכם, לא הייתם מעלים על דעתכם אפשרות שאדם נדקר בלב, מת זמן לא רב לאחר מכן – אבל שהמוות לא נגרם כתוצאה מהדקירה. אבל בעולם הפלילי, די בכך יש אפשרות אחרת, שאיננה תלושה לחלוטין מהמציאות, כדי להקים ספק סביר.
בגלל הקושי הראייתי של הוכחת מנגנון המוות – הפרקליטות נאלצה להסכים להסדר טיעון, שבמסגרתו מזרחי הורשע כאמור "רק" ברצח באדישות.
כעת, בואו ניתן כמה דוגמאות נוספות, שבהן בתי המשפט בעצמם קבעו שהרצח לא בוצע בכוונה – אלא "רק" באדישות:
מקרה מוכר יחסית הוא זה של אוראל זוית, ש-"ירה למוות בגבר בקטטה בגלל חניה בחולון".
מדובר בתיק שבמרכזו קטטה בין שתי חבורות. במהלך הקטטה, זוית שלף אקדח וירה ירה *לעבר פלג גופו העליון* של הקורבן. אז איך לכל הרוחות אדם שיורה בנשק חם לעבר פלג גופו העליון של אדם אחר לא מורשע בכך שהתכוון להמית אותו?
תאמינו או לא, אבל בית המשפט קבע שזוית ביצע את הירי תוך כדי תנועה (גם שלו וגם של הקורבן), שהוא לא היה מיומן בירי, ושהוא לא כיוון ספציפית לעבר הראש או החזה, אלא "למרכז הגוף". תוסיפו לכך את העובדה שמדובר בירייה בודדת – והנה לכם ספק סביר בכך שזוית רצה במותו של הקורבן.
זה אולי נשמע לכם מופרך, אבל זה שוב ממחיש עד כמה הרף של מעבר לספק סביר הוא גבוה.
מקרה נוסף, גם הוא יחסית מוכר, הוא עניינו של ויקטור קטן – וגם שם מדובר ברצח על רקע… חניה.
קטן ורעייתו חנו בחניון ברמלה, באופן שחרג מהקווים המסומנים. הקורבן הגיע למקום, החל לצעוק על רעייתו של קטן, ומהר מאוד הדברים הסלימו לתגרה. קטן, שהבחין במתרחש, יצא מהרכב כשהוא חמוש באקדח – וירה בקורבן בירך, ואז ירה בו פעם נוספת לעבר פלג גופו העליון. הקורבן מת כתוצאה מהירי.
גם במקרה הזה, תאמינו או לא, בית המשפט המחוזי דחה את עמדת הפרקליטות לפיה מדובר ברצח בכוונה – והרשיע "רק" ברצח באדישות. אומנם, יש הרבה נתונים שתומכים בחזקת הכוונה, אבל בית המשפט המחוזי קבע שקטן פעל "על רקע חרדה כנה [לרעייתו], חוסר אונים וזעם המלמדים על אדישות ברף הגבוה כלפי התוצאה".
רוצים עוד מקרה שיגרום לכם לתלוש שערות?
בשנת 2019, גבר רצח את רעייתו באמצעות דקירת סכין ארוכה בבית החזה. הפרקליטות האשימה אותו ברצח בנסיבות מחמירות, ובית המשפט המחוזי קבע שיש להרשיעו "רק" ברצח בסיסי בכוונה.
בערעורו של הגבר לבית המשפט העליון – ההרשעה שונמכה עוד, והוא הורשע "רק" ברצח באדישות.
אלרון קבע שהראיות מלמדות שהגבר לא כיוון את הדקירה דווקא לאזור החזה או הלב (מה גם שהדקירה היתה תוך כדי מעין "מאבק" בין השניים), כי הוא לא הצטייד בסכין אלא פשוט נטל סכין שהיתה במקום, וכי התנהלותו של הגבר לאחר הדקירה אינה מתיישבת עם רצון להמית את האישה.
יש עוד המון מקרים כאלה, אבל נדמה לי שהנקודה ברורה:
כדי שבית המשפט יקבע שהנאשם פעל מתוך כוונה, ויעשה זאת על סמך הפעלה של הכלי המשפטי המכונה "חזקת הכוונה" – צריך משהו ממש חד-משמעי. והמשהו הזה צריך להיות הרבה יותר חד-משמעי לעומת האופן שבו אתם מסיקים מסקנות בחיי היום יום.
בכל מקרה שבו יש לנו ספק שאולי – רק אולי – הנאשם לא רצה להמית את הקורבן, אלא "רק" רצה לגרום לו לפציעה קשה, אז אין מנוס מקביעה שהנאשם פעל, לכל היותר, מתוך אדישות.
ואחרי כל ההקדמה המתישה הזו, הנה חזרנו סוף סוף את הנאשם "שלנו":
לפי כתב האישום, שמן הסתם מבוסס על הראיות שנאספו על ידי המשטרה, האירוע התחיל בשעה 23:20 לערך, אז התפתח עימות בין זלקה ועובדים נוספים בפיצרייה, לבין קטינים שהנאשם *אינו* אחד מהם, על רקע ריסוס ספריי שלג כלפי קטינה אחרת.
בהמשך הלילה, בשעה 1:08, זלקה ועובד נוסף יצאו מהפיצרייה – ואותם קטינים המתינו להם וחידשו איתם את העימות. קטינים נוספים הצטרפו, והתנפלו באלימות על זלקה.
בשלב זה הנאשם רץ, כשהוא חמוש בסכין, ודקר את זלקה דקירה אחת במפשעתו. לאחר מכן, שאר הקטינים המשיכו להכות את זלקה.
לפי כתב האישום, מותו של זלקה נגרם *בעקבות הדקירה*, כלומר המעשה אשר הביא למוות הוא הדקירה – ולא המכות שספג משאר בני החבורה.
אז איזו עבירה עולה מהעובדות הללו?
לפי שנדון בשאלה האם הנאשם פעל מתוך כוונה או "רק" מתוך אדישות – די בקלות נגיע למסקנה שלא מתקיימת אף נסיבה מחמירה מתוך רשימת המקרים שקבועה בחוק.
הנסיבה המחמירה היחידה שאיכשהו אפשרית היא זו שקבועה בסעיף קטן (1), לפיה המעשה היה מתוכנן. אלא שלפי כתב האישום – אין ראיה לכך שהנאשם תיכנן מבעוד מועד להמית את זלקה. הוא פשוט הצטרף להתנפלות האלימה יחד עם שאר בני החבורה.
לכן, העבירה של רצח בנסיבות מחמירות – אינה מתקיימת בנסיבות העניין.
נותרנו עם עבירת הרצח הבסיסית.
הנאשם דקר כאמור את זלקה דקירה אחת, באזור המפשעה. האם הפעלה של חזקת הכוונה מלמדת שמותו של אדם כתוצאה מדקירה כזו היא בגדר תוצאה טבעית, ומכאן שהנאשם פעל במטרה להמית את זלקה?
ובכן, וכפי שקראתם בדוגמאות שסקרנו בשרשור – התשובה, למרבה הצער, היא לא. ברור שאדם שדוקר אדם אחר במפשעה רוצה לפגוע בו, ורוצה לגרום לו לחבלה, ואולי אפילו רוצה לגרום לו לנכות קשה.
אבל, עצם ביצועה של דקירה כזו, גם אם הביאה לתוצאה קטלנית – זה לא מספיק כדי שנוכל לקבוע, מעבר לספק סביר, שהדוקר רצה בתוצאה של מוות.
במצב דברים זה, "נפלה" גם האפשרות להאשים את הנאשם ברצח בכוונה – ונותרנו עם העבירה של רצח באדישות. וזו כמובן העבירה שבה הואשם הנאשם, שהיא – מה לעשות – העבירה החמורה ביותר שאפשר לייחס לו.
ועד כאן השרשור לגבי השאלה למה לכל הנאשם הואשם "רק" ברצח באדישות. אפשר כמובן להמשיך ולדבר על העונש הצפוי במידה שהוא יורשע, או על עניינם של שאר הנאשמים – אבל נדמה לי זה מספיק לשרשור אחד.
ככל שיש שאלות או הערות – בשמחה.
לזכרו של ימנו זלקה ז״ל.
בצירוף מקרים מופלא, זה עתה פורסם פסק הדין בערעור שהגיש אוראל זוית, שעניינו הוזכר בשרשור.
בשורה התחתונה, בית המשפט העליון (עמית, שטיין, כנפי-שטייניץ) לא התערב בהרשעה – אבל הפחית את העונש מ-26 ל-18 שנות מאסר בפועל.
אגב, זוית הורשע *בהריגה*, ולא ברצח באדישות, משום שהוא ביצע את העבירה לפני כניסתה לתוקף של הרפורמה בעבירות המתה. ולפני הרפורמה, המתה באדישות היתה הריגה, ולא רצח.
