מידי פעם, אני מטרחן לכם לגבי פסקי דין – לאו דווקא בהקשרים אקטואליים – וטוען שהחשיבות שלהם אינה רק בפני עצמם, אלא משום שהם מלמדים על מגמה בפסיקת בית המשפט העליון.
הנה, למשל, שרשור מאוגוסט 2023, רגע לפני הטבח, שעסק בחלוקת נכסים בין בני זוג שנפרדו.
למי שאין כוח לקרוא, אציין שמדובר בפסק דין שעסק במחלוקת בין בני זוג, שלהם ילדים משותפים – ואשר נפרדו לאחר כ-15 שנות של זוגיות.
המחלוקת התמקדה בדירה בקיבוץ, שהיתה בבעלות האישה עוד טרם הזוגיות. לאחר שהשניים הפכו לבני זוג, הגבר עבר להתגורר בדירה, והוא טען שהוא זכאי למחצית ממנה.
בית המשפט המחוזי קבע כי הגבר אומנם זכאי לחלק מהזכויות בדירה, אבל בנסיבות העניין – זכאותו היא לרבע בלבד, ולא למחצית.
הגבר הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, שהתקבלה פה אחד.
וילנר, שכתבה את פסק הדין המרכזי, קבעה שכל הנכסים שבני הזוג "הביאו" לזוגיות יתחלקו שווה בשווה.
כדי לסתור את ברירת המחדל של חלוקה שיוויונית – צריך ראיות חזקות מאוד שילמדו על כך שכוונת הצדדים היתה לחלוקה שאינה כזו.
עמית הסכים, ומינץ הוסיף חוות דעת קצרה שבה הצטרף לכלל לפיו חלוקת נכסים תיעשה בחלקים שווים.
פסק הדין הזה, כך טענתי, מלמד על המשכה של מגמה שיפוטית מובהקת.
המגמה הזו, שבאה לידי ביטוי גם בפסק הדין הידוע כ-"הדירה והבגידה", היא ששופטי בית המשפט העליון שואפים לחלוקה שיוויונית של כל הנכסים של בני הזוג שנפרדו, כמעט ללא תלות בנסיבות העניין. הכל "חצי בחצי".
והשבוע, קיבלנו הדגמה יפה להמשך ואף להעמקה של המגמה הזו, בפסק דין בנסיבות דומות.
הפעם, היה מדובר באישה שקיבלה במתנה מאביה, לפני הנישואין, חלקת קרקע חקלאית בנס ציונה. לימים, שונה ייעוד הקרקע מחקלאות למגורים, מה שכמובן העלה את שוויה באופן ניכר, וגם איפשר לבנות עליה בניין.
בניין כזה אכן נבנה, ובבעלות האישה נותרו חמש דירות שנבנו בו – וכן בעלות על הקרקע.
בתמצית, בתי המשפט השלום והמחוזי קיבלו את טענות הגבר לפיהן הוא זכאי למחצית משווי הדירות, ובכך הלכו בתלם שהתווה בית המשפט העליון.
עם זאת, לגבי הקרקע נקבע שהגבר זכאי רק למחצית מהשבחה שהיא עברה, ולא לשווי המקורי שלה כקרקע חקלאית – משום שהקרקע ניתנה כאמור במתנה לפני הנישואין.
הגבר הגיש בקשת רשות ערעור, ואת פסק הדין המוביל כתבה – שוב – וילנר.
ההבדל בין המקרה הנוכחי לבין פסק הדין שעסק בדירה בקיבוץ הוא שהפעם חוק יחסי ממון חל על בני הזוג שנפרדו. ולמה זה חשוב?
כאשר חוק יחסי ממון לא חל, הדין לגבי חלוקת הנכסים מעוצב כולו על ידי בית המשפט העליון.
אם אין תחולה של החוק, יש מעין "ואקום" חקיקתי – והואקום הזה מאפשר לבית המשפט לעצב את הדין כמעט כרצונו. וכאמור, האופן שבו עוצב הדין היה חלוקה שיוויונית מלאה.
לעומת זאת, אם יש תחולה לחוק יחסי ממון, אז המצב מעט שונה, משום שהמחוקק קבע חריגים לכלל העקרוני של חלוקה "חצי בחצי".
לענייננו, הסעיף החשוב הוא 5(א) לחוק יחסי ממון, שמגדיר את מה שמכונה "נכסים חיצוניים", שכביכול לא נכנסים ל-"סל" הנכסים המשותפים של בני הזוג, ולכן מוחרגים מחלוקה שיוויונית.
ובעיקר מעניין אותנו שהחוק קובע שנכסים שהיו לאחד הצדדים לפני הנישואין – הם "נכסים חיצוניים" שכאלה.
כלומר, על פני הדברים, ובהינתן שהקרקע (החקלאית) שהאישה קיבלה במתנה מאביה התקבלה לפני הנישואין, ואף התקבלה במתנה (ולכן היא "נכס חיצוני" אפילו אם המתנה היתה במהלך הנישואין) – הרי שהקרקע הזה לא אמורה להיכנס לתוך "סל" הנכסים שיחולקו שווה בשווה.
אלא שוילנר קבעה אחרת.
וילנר סקרה פסקי דין קודמים של ביהמ"ש העליון, שבהם נקבע כי לגבי "נכסים חיצוניים", כמו למשל הקרקע שהיתה בבעלות האישה לפני הנישואין – יכול בן הזוג השני להוכיח שהיתה כוונה שגם נכסים כאלה יהיו משותפים.
את הכוונה הזו לומדים כמובן בעיקר מהתנהגות הצדדים במהלך החיים המשותפים.
במילים אחרות, בן הזוג שטוען לזכות ב-"נכס חיצוני" יכול לטעון שמתוך מערכת היחסים הזוגית שהיתה בינו לבין בן הזוג השני – התגבשה הסכמה, גם אם לא מפורשת או כזו שקיבלה ביטוי בהסכם כתוב, לפיה הכוונה של שני הצדדים היתה שכל הנכסים שלהם, כולל החיצוניים, יהיו משותפים ובבעלות שניהם.
ומה לגבי בני הזוג בענייננו?
שלא במפתיע, וילנר קבעה כי "מכלול התנהגויותיהם של בני הזוג לאורך שנות חייהם המשותפות" מלמד על כך שהכוונה שלהם היתה לשיתופיות מלאה בכל הנכסים הקשורים בקרקע – גם הקרקע עצמה, וגם הדירות שנבנו עליה.
לכן, החלוקה לגבי כל הנכסים תיעשה באופן שיוויוני.
מינץ וכנפי-שטייניץ הסכימו, כך שפסק הדין ניתן פה אחד. ומכאן, כמה הערות קצרות:
א. כאמור, עיקר חשיבותו של פסק הדין, לדעתי, היא בכך שהוא מהווה המשך ברור של המגמה השיפוטית לפיה במקרה של פרידת בני זוג – כל הנכסים שלהם יתחלקו באופן שווה. כמעט בלתי אפשרי "לחמוק" מהכלל הזה.
ב. המקרה הנוכחי הוא כאמור גם העמקה של המגמה הזו, משום שהוא מבהיר שאפילו אם חוק יחסי ממון חל על נסיבות המקרה, ולכן כביכול יש "נכסים חיצוניים" שלא אמורים להתחלק באופן שיוויוני – בתי המשפט עשויים לקבוע שכוונת הצדדים המשותפת היתה לסטות מהקבוע בחוק, ולחלק את הכל שווה בשווה.
ג. אז מה בכל זאת אפשר לעשות, אם אתם רוצים להבטיח שגם במקרה של פרידה תוכלו לשמור על נכסים ש-"הבאתם" לנישואין?
ובכן, כנראה שהדרך היחידה לעשות זאת היא באמצעות הסכם ממון שיאושר בבית המשפט לפני הפרידה, וכאשר הזוגיות עדיין פורחת. זה לא "נעים" לעשות הסכם כזה, אבל זה מה יש.
ד. אם לא עשיתם הסכם ממון, שקבע כיצד יתחלקו הנכסים במקרה של פרידה, ואם למרבה הצער נפרדתם – כנראה שאין טעם לבזבז זמן, אנרגיה וכסף בבית המשפט. בסבירות גבוהה מאוד, הכל יתחלק שווה בשווה – ולכן כדאי שתגיעו ביניכם להסכמה כזו ללא מאבק משפטי.
ושתהיה לכולנו זוגיות בריאה והמון אושר.
קישור לפסק הדין המלא:
supremedecisions.court.gov.il ↗
בסדר, הבנתי שזה נושא שלא מעניין אתכם.
ושישובו כבר החטופים️
