ביום שני, במקביל להמולה הפוליטית, פירסם בית המשפט העליון פסק דין בעל חשיבות עצומה בתחום דיני החוזים, שהוא חלק מפרשת תרמית קרקעות הפטריארכיה בירושלים.
בשרשור הזה, נתמקד בשאלה שאמורה כביכול להיות מובנת מאליה: באילו נסיבות ניתן לקבוע שצדדים כרתו ביניהם חוזה?
לא ניכנס הפעם לפרטי הפרשה הספציפית, ולצורך העניין די אם נאמר שבשנת 2000 התגלע סכסוך בין הגוף הכנסייתי-נוצרי המכונה "הפטריארכיה של ירושלים" לבין קק"ל, שנסוב סביב כ-20 מיליון דולר.
בשנת 2007, הצדדים ניהלו ביניהם משא ומתן, בתיווכו של עו"ד יעקב וינרוט ז"ל, בניסיון להגיע לפשרה.
במרץ 2007 התקיימה ישיבה חגיגית, בנוכחות נציגי הצדדים ושני שופטים בדימוס ששימשו כעדים, ובו הוקרא מסמך שכונה "הפרטיכל". במסמך זה, הצדדים הצהירו על העקרונות שהוסכמו ביניהם לפיתרון המחלוקת, "לאחר מו"מ שהתקיים בחודשים האחרונים".
אלא שבחלוף כשנה, וטרם הסכם סופי, המו"מ "התפוצץ".
עקרונות הפשרה בין הצדדים, שכביכול הוסכמו באותו פרטיכל – לא הפכו לחוזה "ממש", וגם לא מומשו בפועל.
בשל התפתחויות כאלה ואחרות, שלא נעסוק בהן הפעם, קק"ל החליטה להגיש תביעה נגד הפטריארכיה, בה נטען שיש לראות בפרטיכל כחוזה לכל דבר.
ואחרי תמצית העובדות הרלבנטיות – נעבור אל הדין.
קודם כל, מה זה בכלל "חוזה"?
בקצרה, חוזה הוא הסכמה שהצדדים לה התכוונו שיהיה לה תוקף משפטי, כלומר שניתן יהיה לאכוף אותה באמצעות בתי המשפט.
אם לדוגמה קבעתם דייט, והצד השני "הבריז" ממנו – זו לא הפרת חוזה, כי די ברור שלא היתה לכם כוונה שההסכמה להיפגש תהיה מחייבת מבחינה משפטית.
ובהנחה שהיתה לכם כוונה להגיע להסכם שיחייב משפטית את הצדדים, וככזה הוא בגדר חוזה – איך נדע שההסכמה השתכללה לכדי חוזה מחייב?
לדוגמה, נניח ששני צדדים מנהלים משא ומתן, כמו בענייננו, ולאט לאט מסכימים על עוד ועוד פרטים. מתי ההסכמה הזו הופכת לחוזה?
ובכן, התשובה עשויה להפתיע אתכם.
בניגוד למה שאולי נדמה לכם, חוזה לא נכרת רק בחתימה, ואפילו לא לאחר ההסכמה על אחרון הפרטים. האירוע המשפטי הקסום הזה יכול להתרחש גם לפני כן.
חוק החוזים, שמסדיר את הנושא, קובע שהחוזה נכרת, והופך למחייב משפטית לכל דבר, ברגע שההסכמה בין הצדדים כוללת "גמירות דעת" ו-"מסוימות".
המונח "גמירות דעת" משמעותו שהנסיבות השונות מלמדות על כך שמבחינה אובייקטיבית, אדם שהיה צופה בהתרחשויות מהצד – היה למד שהצדדים החליטו שהם רוצים לכרות חוזה.
המונח "מסוימות" משמעותו שההסכמה בין הצדדים כללה מספיק פרטים כדי שהיא תהיה מוחשית, ולא הסכמה ערטילאית שאי אפשר לממש.
המשמעות היא, שאם בשלב כלשהו במשא ומתן בין הצדדים יש נקודה קסומה שבה התקיימו בד בבד גם גמירות דעת וגם מסוימות – החוזה נכרת בנקודה הזו.
ניקח דוגמה שרבים מכירים: חוזה להשכרת דירה. נניח שסיכמתם על המחיר, אופן התשלום, מועד הכניסה וכו'. גם סיכמתם להיפגש מחר כדי לחתום על החוזה.
אבל, ברגע האחרון, יש מחלוקת – בעלי הבית דורשים כל מיני ביטחונות, כמו ערבות בנקאית ושיקים חתומים, ואתם מסרבים לכך. בתגובה, בעלי הבית מבטלים את הפגישה ושולחים אתכם לדרככם.
לפי הדין בישראל, סביר מאוד להניח שאתם תוכלו לטעון בבית המשפט שהחוזה כבר נכרת, ותוכלו לבקש את אכיפתו.
כל מה שיהיה עליכם להוכיח זה שמכלול הנסיבות לימד על כך שבעלי הדירה רצו לעשות איתכם חוזה, ושהפרטים שעליהם הסכמתם הם מספיקים כדי שההסכמה הזו תהיה מוחשית. ולכאורה, זה ממש המצב.
לא יעזרו טענות מנוגדות לפיהן החוזה לא נחתם, או שנותרו מחלוקות על סוגיה די משנית כמו הביטחונות לחוזה.
אבל זה מקרה קל. השאלה המורכבת יותר היא מה הדין במקרים "אפורים" יותר.
ניקח שוב דוגמה שחלקכם ודאי מכיר: "זיכרון דברים". נניח שאתם מנהלים משא ומתן לעיסקה מורכבת, ובשלב מסוים עוצרים ומנסחים מסמך שכולל את ההסכמות העיקריות, כאשר אחת ההסכמות היא להמשיך ולהידבר עד להסדרת כל הפרטים.
בסיטואציה כזו, של היסודות שמכוננים את החוזה – גמירות דעת ומסוימות – פועלים במידה רבה בכיוונים מנוגדים:
מצד אחד, ניסוח משותף של מסמך "זיכרון דברים" מלמד, על פני הדברים, על רצון משותף לכרות חוזה.
מצד שני, הפרטים הם חלקיים, ומדובר במסמך ביניים שהוא רק צעד בדרך לחוזה "המושלם".
המגמה השיפוטית המובהקת ביובל השנים האחרון היתה להעדיף בסיטואציות כאלה את גמירות הדעת על פני המסוימות, ו-"לכבול" את הצדדים לחוזה – גם אם הם לא סיכמו פרטים מהותיים, וגם אם הם עצמם קבעו להמשיך במשא ומתן עד לחוזה מלא (מה שמכונה "נוסחת הקשר" – הקשר בין מסמך הביניים לחוזה הסופי).
פסק הדין החשוב ביותר להדגמת המגמה הזו עוסק בזיכרון דברים שנכתב אי שם בשנת 1972, בין גב' רבינאי לבין חברה בשם "מן השקד".
במסמך הקצר שהצדדים ערכו – ולא חתמו עליו – הוסכם שרבינאי תמכור לחברה מגרש מסוים, וכן הוסכמו המחיר ומועדי התשלום. שלושה ימים לאחר מכן, רבינאי התחרטה.
החברה פנתה לבית המשפט, בטענה שזיכרון הדברים הוא חוזה מחייב לכל דבר, שניתן לאכוף אותו. רבינאי מצידה טענה שלא מדובר בחוזה, אלא רק בהסכם ביניים בדרך אליו.
לטענתה, בזיכרון הדברים חסרים פרטים מהותיים רבים, כמו מועד העברת הבעלות, אופן תשלום המיסים, מה הפיצויים במקרה של הפרה ועוד.
בנוסף, רבינאי טענה שבזיכרון הדברים עצמו נכתב שהצדדים יערכו חוזה מפורט בהמשך, וכן שהמסמך לא נחתם.
בית המשפט העליון (ברק, בהסכמת זוסמן וויתקון) דחה את טענותיה של רבינאי, וקבע שהנסיבות מלמדות על כך שהצדדים התכוונו שזיכרון הדברים יחייב אותם מיידית, גם טרם שהוכן "חוזה פורמלי".
ברק הוסיף שסוגיית שסוגיית החתימה – היא רק ראייתית. כלומר, חתימה יכולה ללמד על גמירות דעת, אבל היעדרה לא שולל אותה.
לגבי הפרטים החסרים, ברק קבע שכל אלה יושלמו באמצעות ברירות מחדל הקבועות בחוק ובדין הכללי.
פסק הדין "הקטן" הזה, בפרשת רבינאי, הפך עם השנים לאירוע משפטי דרמטי.
בעקבותיו, הלכה והעמיקה המגמה שבה בתי המשפט סירבו לאפשר לצדדים "להתנער" מהסכמות, בטענות דומות לאלה שטענה רבינאי, כגון שהמשא ומתן טרם הסתיים או שיש עדיין מחלוקות בנושאים כאלה ואחרים.
הרצון שלא לאפשר לאנשים להתחמק – גבר על האינטרס שביצירת כללים נוקשים שיוצרים ודאות משפטית.
נחזור לפסק הדין בעניין הפטריארכיה.
נאמן למגמה המשפטית הזו, עמית קבע שהפרטיכל, שכזכור הוקרא במעמד הצדדים בטקס חגיגי – הוא חוזה מחייב.
לא משנה שהצדדים לא חתמו עליו, לא משנה שהם קבעו שנדרשת חתימה על הסכם מלא, וגם לא משנה שיש סוגיות שהצדדים העידו על חשיבותן – שנותרו לא פתורות.
על המגמה הפרשנית הזו, שהעדיפה לפרש בהרחבה את החוק, ולמנוע אפשרות נסיגה מהסכמות על פני ודאות משפטית – נמתחה לאורך השנים ביקורת רבה מצד מלומדים.
אחד הבולטים שבהם היה פרופ' גרוסקופף, שכיום מכהן כשופט בית המשפט העליון. והמקרה הנוכחי, שימש את גרוסקופף להפוך את המגמה הפרשנית.
גרוסקופף קבע, שהפרטיכל אינו חוזה מחייב, ומתוכנו עולה שהצדדים ראו בו רק שלב ביניים. חרף הטקס החגיגי שבו הוא הוקרא, הפרטיכל היה רק בסיס להמשך המו"מ, ולא נקודת הסיום שלו.
למעשה, גרוסקופף קבע שעו"ד וינרוט, שושבין הטקס, שהבין דבר או שניים במשפטים – בעצם ניסה לביים גמירות דעת.
לוינרוט היה אינטרס אישי עצום לייצר מצג כאילו מדובר בהסכם פשרה מחייב, מטעמים שלא ניכנס אליהם הפעם.
לכן, הוא רקח "טקס הקראה" חגיגי, עם עדים מכובדים, כדי שהמתבונן באירוע מן הצד יגיע למסקנה שמדובר בצדדים שבאו לברך על המוגמר. בפועל, זה היה הרצון של וינרוט – אך לא של הצדדים.
השופטת השלישית, והמכריעה, היתה וילנר – שבגדול הצטרפה לגרוסקופף (עיקר חוות דעתה עסק בסוגיה אחרת).
וכך, זכינו בפסק דין, בפרשה סופר-חשובה, שעשוי לסמל סוף עידן משפטי בנוגע לאופן שבו הפסיקה מגדירה את הנקודה שבו נכרת חוזה בין צדדים שמנהלים משא ומתן.
נשמע לכם קל ערך? תחשבו שוב.
ל-"יד הקלה על ההדק" של בית המשפט העליון בנוגע למועד ולנסיבות שבהן נכרת חוזה אף לפני חתימה פורמלית על חוזה מלא – היו השפעות רוחב אדירות, באינספור היבטים.
כמובן, שגם חזרה לימי "הפורמליזם" והקפדה על דרישות "טכניות" היא בעייתית, בעיקר במצבים שבהם הדבר יפריע ל-"חוש הצדק" שלנו.
עד כמה המחלוקת הזו, בין גרוסקופף (ווילנר) לבין עמית, היא אכן אירוע טקטוני מבחינה זו?
כדי לדעת זאת, נאלץ להמתין לפסקי הדין הבאים.
ועד כאן לפעם הזו. השרשור הזה עוסק רק בחלק זעיר מתוך פסק הדין, שכולל המון סוגיות נוספות – כך שאשמח למשוב כדי להבין האם יש ביקוש להמשיך בעיסוק בו.
קישור לפסק הדין המלא:
supremedecisions.court.gov.il ↗
קישור לפסק הדין המלא בפרשת רבינאי:
web.archive.org ↗
ושישובו כבר החטופים️
