אתמול שלחה היועמ"ש מכתב – שאינו המכתב הראשון בנושא, כפי שנראה בהמשך – שבו הציגה בפני שר הביטחון ישראל כ"ץ את העובדה שבמשך למעלה משבעה חודשים הוא אינו חותם על תעודת החיסיון בעניינה של טלי גוטליב, חתימה אשר בלעדיה לא ניתן להגיש כתב אישום נגד גוטליב.
בנוסף, היועמ"ש טענה בפני כ"ץ כי התנהלותו זו "מעלה חשש כבד לשימוש לרעה בסמכותך", וזאת על מנת להיטיב עם גוטליב, שהיא כמובן חברת מפלגתו של כ"ץ.
בואו נבין על מה מדובר. וכדי שזה יהיה מסודר, פעם אחת ולתמיד – זה גם יהיה קצת ארוך.
במקום בעובדות, נתחיל הפעם דווקא בדין (וכמובן, שהדברים יוצגו באופן כללי בלבד, וככזה לא מדויק עד הסוף):
כדי להגיש כתב אישום נגד אדם, צריך לאסוף נגדו ראיות. והכלל הבסיסי הוא שכאשר מוגש כתב אישום נגד נאשם, על התביעה להעביר אליו את כל חומרי החקירה שנאספו נגדו, כדי שהוא יוכל להתגונן מפני ההאשמות בבית המשפט.
אבל, יש לא מעט מצבים שבהם אנחנו לא רוצים שנאשם יקבל חומרי חקירה כאלה או אחרים, בשל אינטרסים שונים ומשונים.
אחד האינטרסים היותר נפוצים שגורמים להתרחשות של מצב שכזה הוא כאשר אנחנו לא רוצים לחשוף מידע שעלול לפגוע ביכולת של רשויות המדינה להמשיך לבצע את מלאכתן.
ניקח למשל, נושא שעלה לאחרונה לכותרות – האזנות סתר שהמשטרה מבצעת. עקרונית, כל המידע שנאסף בפעולה כזו, הוא חומר חקירה שלנאשם יש זכות לקבלו.
וכאן מגיע האבל.
מצד אחד, גילוי של האמצעי הטכנולוגי שבו בוצעה האזנת הסתר עלול לפגוע ביכולת של המשטרה להמשיך ולהשתמש באמצעי הזה; ומצד שני, הגילוי שלו לא יועיל במאומה להגנת הנאשם, שאמור להתמודד עם *התוכן* של האזנת הסתר שבוצעה, כאשר *הדרך* שבה היא בוצעה לא ממש אמורה לעניין אותו (בהנחה שהדרך הזו היתה חוקית).
באופן דומה, מצד אחד כל שיחה שתועדה בהאזנת סתר, אשר יש לה רלבנטיות להליך נגד הנאשם – היא כזו שיש להעביר את תוכנה. מצד שני, אם למשל האזנת הסתר תיעדה שיחה בין עד נגד הנאשם לבין המאהבת שלו, שבה הם מחליפים מילות אהבה ביניהם – אז אין שום סיבה לפגוע בפרטיות של העד ושל המאהבת, ולכן תוכן השיחה הזו לא יועבר (אף על פי שהיא נתפסה במסגרת פעולת חקירה).
המקרה אולי הכי קלאסי שבו אינטרס כזה בא לידי ביטוי הוא כאשר הגוף שניהל החקירה הוא השב"כ, שמשתמש בכל מיני שיטות פעולה, בכל מיני אמצעים, ובכל מיני מקורות מודיעיניים – על מנת לסכל טרור ולמנוע פגיעה בביטחון המדינה.
כמעט בכל תיק שבו יש מעורבות של שב"כ, נוצר מצב שבו מצד אחד נעשו כל מיני פעולות חקירה שהניבו תוצרים ראייתיים, ומצד שני חשיפת התוצרים הללו תפגע ביכולת של שב"כ להמשיך ולסכל טרור בעתיד – ולכן יש לנו אינטרס לא להעביר חלק מהתוצרים לידיעת הנאשם.
עם זאת, חשוב להדגיש שלפי הדין – שום אינטרס, חשוב ככל שיהיה, לא יכול להצדיק אי-העברת חומר לידיעת הנאשם, במידה שהחומר הזה יכול לסייע להגנתו.
כלומר, כדי לפגוע בכלל העקרוני לפיו יש להעביר לנאשם את כל חומרי החקירה נגדו – אין די בכך שיש לנו אינטרס שלא לעשות זאת.
גם כאשר יש אינטרס כזה, הוא יכול להצדיק אי-העברת חומר *אך ורק* כאשר החומר הזה גם לא יועיל להגנת הנאשם, וגם יפגע באותו אינטרס.
ואחרי שהבנו את כל זה, בואו נעשה כמעשה רינה מצליח לאיתן כבל, וניקח אתכם לפרוצדורה:
בואו נניח שבתיק מסוים יש לנו גם אינטרס שלא להעביר חלק מחומרי החקירה לידי הנאשם, לצורך העניין כדי להגן על ביטחון המדינה ועל שיטות הפעולה של השב"כ, וגם מסתבר שאותם חומרי חקירה שאנחנו לא רוצים להעביר – אינם יכולים לסייע להגנתו. כלומר, כל התנאים שמצדיקים אי-העברה של חומר – מתקיימים.
גם כאשר התנאים המהותיים מתקיימים, הפרקליטות לא יכולה על דעת עצמה לא להעביר את החומרים הללו.
החוק קובע, שכדי שהפרקליטות תהיה רשאית לעשות זאת – נדרשת תעודת חיסיון, במקרה שלנו כזו שחתומה על ידי שר הביטחון (החוק מאפשר גם לראש הממשלה לחתום על תעודה כזו, אבל הפרקטיקה שהשתרשה היא שזה תמיד שר הביטחון).
המשמעות של התעודה הזו היא ששר הביטחון הצהיר שכל השרשרת עד אליו (שב"כ, פרקליטות, יועמ"ש משרד הביטחון וכו'), וגם הוא עצמו – בדקו את חומרי החקירה, והגיעו למסקנה שגילוי של חלק מהם עלול גם לפגוע בביטחון המדינה, וגם לא יועיל להגנתו של הנאשם.
ובאמצעות התעודה הזו, הפרקליטות יכולה להימנע מהעברה של חומרי החקירה לידי הנאשם.
כמובן, שגם זה לא הסוף, ולנאשם יש יכולת לעתור נגד תעודת החיסיון, אבל זה כבר חורג ממסגרת עניינו של השרשור הזה.
אז הבנו מה הדין, ואפילו הבנו מה הפרוצדורה. כעת, בואו נדבר על היום יום.
תעודות חיסיון שכאלה, שנחתמו על ידי שר הביטחון לדורותיהם, הם דבר שבשגרה. כאמור, כמעט בכל תיק ביטחוני שבו הוגש כתב אישום – תמצאו גם תעודת חיסיון שכזו, ויש כאלה גם בתיקים שאינם ביטחוניים (למשל, אפילו ב-"תיקי האלפים" יש תעודת חיסיון דומה, שנחתמה על ידי נפתלי בנט).
גם ישראל כ"ץ בעצמו חתם על עשרות אם לא מאות תעודות חיסיון, למשל בכל עשרות התיקים שבהם הואשמו ישראליים במגע עם גורמים איראניים. אגב, על פי הבנתי את מצב הדברים, תעודות החיסיון שכ"ץ חתם עליהן בעבר – מורכבות הרבה יותר מאשר תעודת החיסיון המאוד פשוטה ו-"רזה" בעניינה של טלי גוטליב.
ולמיטב ידיעתי, מעולם – אבל מעולם – לא קרה מצב שבו שר ביטחון כלשהו נמנע מלחתום על תעודת חיסיון. בטח ובטח שדבר קרה לא קרה מעולם בגלל שיקולים פוליטיים.
השר הוא בוודאי לא "חותמת גומי", ומותר לו לבחון את החומר שהפרקליטות מבקשת שלא להעביר לנאשם, ולבדוק בעצמו האם יש הצדקה לחסות אותו.
אבל אסור לו, בשום אופן, לנצל את הסמכות שהמחוקק נתן לו, לסרב לחתום על תעודת החיסיון בגלל שיקולים שאינם ממין העניין, ובכך לסכל במו ידיו את ההליך המשפטי נגד הנאשם (כי ברור שהפרקליטות לא תסכן את ביטחון המדינה ותגלה חומר סודי; היא תעדיף לא להגיש כתב אישום).
קחו, לדוגמה, את "פרשת קטארגייט". אם יוגש כתב אישום בפרשה הזו, ללא ספק יהיה צורך בתעודת חיסיון שחתומה על ידי שר הביטחון. האם יעלה על הדעת ששר הביטחון יסכל את הגשת כתב האישום נגד מקורביו של נתניהו, רק בשל היותם מקורביו של נתניהו?
אם שר הביטחון מעיין בחומרים שהוגשו לו, וסבור שאין הצדקה לחסות מסמך כזה או אחר – הכל בסדר. במקרה כזה, יתנהל שיח בין הגורמים השונים, ותתקבל החלטה עניינית, לכאן או לכאן. אבל אי אפשר לקבל מצב שבו השר מחליט שהוא לא חותם על התעודה כי הוא לא מעוניין לאפשר הגשת כתב אישום נגד נאשם מסוים.
אלא שעל פי שני המכתבים שהיועמ"ש שלחה לכ"ץ – הראשון באוקטובר (👇), והשני השבוע – זה בדיוק, אבל בדיוק, מה שכ"ץ עשה לגבי טלי גוטליב:
גוטליב חשודה, כידוע, בכך שחשפה את זהותו של איש שב"כ, ובכך ביצעה לכאורה עבירה פלילית. כדי להעמיד אותה לדין, יש צורך בתעודת חיסיון מטעמו של שר הביטחון. כאמור, על פני הדברים התעודה הזו היא פשוטה, כמות החומר שהיא חוסה היא קטנה, ואין פה שום מורכבות יוצאת דופן. אם כבר, להיפך.
במילים אחרות, אין שום סיבה עניינית לא לחתום על התעודה הזו. הסיבה *היחידה* שלא לעשות זאת היא שכ"ץ רוצה לסכל הגשת כתב אישום נגד גוטליב, משיקולים פוליטיים.
אז לאחר הפנייה הראשונה, אי שם באוקטובר, כ"ץ טען שהוא לא הספיק "להתעמק" בעניין, בשל עיסוקיו הרבים. היות שמאז הוא חתם על עשרות תעודות חיסיון בשלל תיקים אחרים, התירוץ הזה בוודאי כבר לא משכנע.
לפני כחודש, ובעקבות פנייה של "ידיעות אחרונות", כ"ץ מסר שהוא קיים פגישה עם ראש השב"כ, במסגרתה סוכם שהשב"כ יבחן את האפשרות לוותר על הצורך בתעודת חיסיון, וש-"הנושא נבחן בימים אלה".
מעבר לכך שמאז חלפו די והותר ימים, ומעבר לעובדה שאין ממש דרך "לוותר" על תעודת חיסיון – נשאלת השאלה למה דווקא בעניינה של גוטליב יש צורך להמציא את הגלגל, במקום פשוט לחתום על התעודה. הרי אם היתה הצדקה משפטית לא לחתום – זה כבר היה עולה מזמן.
בקיצור, עיניכם הרואות שכל העובדות מוליכות למסקנה פשוטה, ברורה – ומאוד עגומה:
האדם שמכהן כשר הביטחון מנצל סמכות שניתנה לו בחוק, ומפעיל אותה באופן הפוך לחלוטין מהתכלית שלשמה ניתנה לו אותה סמכות.
במקום לאפשר העמדת עבריינים לדין מבלי לפגוע בביטחון מדינת ישראל – הוא מונע העמדת עבריינית לכאורה לדין, ופוגע בביטחון מדינת ישראל.
אם היינו מדינה מתוקנת, כמו שנכתב פעמים רבות באומת הטוויטר, ישראל כ"ץ מזמן היה מפוטר על ידי ראש הממשלה שלו, וכמובן חוטף המון ביקורת גם מ-"מובילי דעת קהל" שמשתייכים למחנה הפוליטי שלו.
אבל ישראל בעידן הביביזם היא הכל חוץ מאשר מדינה כזו. מסתבר, שכל מיני "עיתונאי ימין", שכותבים מגילות על גרירות רגליים כביכול מצד היועמ"ש – מגלים אפס עניין בהתנהלות פושעת מצד מי שהם שלחו לממשלה ולכנסת.
ומסתבר, שלמען שרידות הממשלה, ובעיקר למען שרידותו של העומד בראשה – מותר לפגוע בביטחון המדינה, מותר לעבור על החוק – וגם מותר להשתמש בסמכויות שלטוניות כדי שחס וחלילה מי שעברה על החוק תועמד לדין.
