אותו מעשה

ננצל את העניין הפתאומי בפרשת עמי פופר כדי להזכיר שלצד החשיבות הציבורית של המקרה – פסק הדין בעניינו של פופר עסק גם בסוגיה משפטית חשובה.
החוק קובע, שאי אפשר להעניש יותר מפעם אחת בגין "אותו מעשה". אבל, כיצד נדע מתי מדובר באותו מעשה, ומתי במספר מעשים נפרדים?

על פרשת פופר, רובכם שמעתם:
במאי 1990 נטל פופר נשק של אחיו, ויצא לעבר נקודת התאספות של פועלים פלסטינים. הוא דרש מהפועלים להתקבץ, ואז פתח לעברם באש.
כתוצאה מהירי, נרצחו שבעה בני אדם, ועשרה נוספים נפצעו. פופר הורשע, והושתו עליו שבעה מאסרי עולם, ועוד עשרים שנות מאסר במצטבר.

פופר ערער לבית המשפט העליון. לצד טענות נוספות, הוא טען שאין מקום להשית עליו עונשים מצטברים, משום שמדובר ב-"אותו מעשה" (יודגש, שפופר החליף ארבע מחסניות, אבל כדי לפשט את הדברים, נניח שמדובר בירי אוטומטי של צרור אחד, עד לגמר המחסנית).
הטענה הזו נדחתה. בואו ננסה להבין למה.

השאלה מתי מדובר ב-"אותו מעשה" ומתי במספר מעשים, העסיקה את בית המשפט העליון הרבה מאוד פעמים.
רוב המצבים אינם מעוררים שום קושי. כל אחד מאיתנו יבין שאם אדם משתמש באקדח בלתי חוקי כדי לשדוד אדם מסוים, וכעבור שעה כדי לשדוד אדם אחר – הוא ביצע שני מעשי שוד, אבל עבירת נשיאת נשק אחת.

אבל, יש גם מצבים מורכבים, שבהם ההכרעה היא מורכבת – וכפי שנראה בהמשך גם לא ממש אנליטית.
פסק הדין החשוב ביותר ביחס לכך הוא מה שידוע כ-"הלכת דרורי", שעסק בעניינם של חוליית פורצים שפרצו חדר כספות בבנק – ואז גם פרצו לעשרות כספות "קטנות" שבתוך חדר הכספות, וגנבו את תכולתן.

כמה עבירות גניבה ביצעו הפורצים?
השופט מלץ (בהסכמת ברק ובך) קבע שכדי לדעת האם מדובר במעשה אחד או במספר מעשים, קודם כל יש לבחון את רצף האירועים, ולקבוע האם אפשר לחלק את המסכת העבריינית למספר חלקים, כלומר למספר מעשים – או שמדובר בפעולה יחידה מתמשכת אחת, שאי אפשר לפצל אותה.

במקרה של דרורי ושות', הרי שאפשר לפצל את פעולותיהם לפריצה ולגניבה של כל כספת "קטנה" בנפרד. הם היו יכולים לעצור בכל נקודה, ולכן בכל פעם שהם פרצו לעוד כספת – הם ביצעו מעשה נוסף.
אבל, קבע מלץ, יש לבחון בנוסף האם מדובר במספר נפגעים – וגם נתון זה יכול להשפיע על המסקנה המשפטית.

בפרשת דרורי, זה הביא לאותה מסקנה:
מאחר שכל כספת היתה בבעלותו של אדם אחר, הרי שכל גניבה מכספת פגעה בעוד ועוד אינטרסים שעליהם החוק מבקש להגן, ולכן מדובר בריבוי מעשים.
כלומר, לפי הלכת דרורי, צריך לבחון את רצף האירועים, והאם אפשר לפצלו למספר פעולות נפרדות, וכן את מספר הנפגעים.

כעת, בואו ננסה קצת לסבך את המצב:
נניח שאבי פורץ לבית של בני, וגונב מכל הבא ליד. בתוך הבית של בני, אבי מבחין בשתי כספות, פורץ אותן וגונב את תכולתן.
בכמה מעשי גניבה מדובר?
מצד אחד, וכמו לגבי דרורי, מדובר ברצף אירועים שאפשר לפצל למספר פעולות נפרדות, כך שמדובר במספר מעשים.

מצד שני, הפעם מדובר בנפגע אחד – בני, שרק הרכוש שלו נגנב.
כלומר, שני המבחנים של הלכת דרורי פועלים הפעם בכיוונים מנוגדים, וסביר מאוד להניח שבית המשפט שידון בתיק כזה יקבע שמדובר במעשה גניבה אחד, ולא במספר מעשים.
ואם חשבתם שהאבחנה הזו לא אנליטית, בואו נעבור לעבירות אלימות.

כדי להבין את הבעיה, נשנה קצת את העובדות של פרשת פופר:
נניח שבמקום לרסס מצד לצד, פופר היה מעמיד שבעה אנשים בטור, זה אחר זה – ויורה כדור בודד. נוסיף ונניח, שאותו כדור היה מפלח את שבעת האנשים וממית את כולם.
במקרה כזה, כמה מעשי רצח פופר היה מבצע?
ובכן, התשובה היא שבעה.

בפסק דין פופר נקבע, שאם מדובר במעשי אלימות, אז "לכל אחד מן הנפגעים אינטרס עצמאי לשלמות גופו", ולכן (כמעט) תמיד מדובר במספר מעשים – גם אם מדובר באקט פיזי אחד.
מוזר? לא בטוח. תחשבו על מחבל שהניח מטען חבלה, שהרג מספר בני אדם. הוא יואשם לפי מספר הנפגעים, לא בגין מעשה הנחה אחד.

ההלכה הזו, שנקבעה בעניינו של עמי פופר, אושררה בשנת 2002 בפסק דין בעניינו של יוסף ביטון, שהורשע בשתי עבירות של ניסיון רצח.
בית המשפט העליון קבע, הפעם באופן מפורש, שבעבירות הפוגעות בגוף האדם, למעט מקרים אולטרה נדירים – ככל שיש מספר נפגעים, אז לעולם יהיה מדובר במספר מעשים.

כך שלמעשה, התשובה לשאלה מתי מדובר ב-"אותו מעשה" היא לא בהכרח אנליטית:
כאשר מדובר בעבירות רכוש, אנו בוחנים תחילה האם אפשר לפצל את רצף האירועים למספר חלקים נפרדים.
אבל, כאשר מדובר בעבירות כלפי גוף האדם, העיקרון המוסרי גובר על המבחן האובייקטיבי, ומספר המעשים יהיה כמספר הנפגעים.

קישורים לפסקי הדין המלאים:
פופר – דרורי – ביטון – supremedecisions.court.gov.il ↗
ושישובו כבר החטופים️