ירושלים, פורים 2021.
ברחוב שבטי ישראל מתקהלים עשרות מתפרעים יהודים, אשר תקפו נהגים ממוצא ערבי.
בסמוך לשעה 20:00 מגיע למקום נהג ערבי נוסף, ברכב הסעות. ההמון מתנפל עליו, והוא מנסה להיחלץ בנסיעה, נקלע למבוי סתום, ופוגע בהולך רגל אשר נמחץ למוות בין רכבו לבין רכב אחר.
אחד המתפרעים היה נער כבן 17, שנכנה אותו "הנאשם".
אין מחלוקת, שהנאשם נטל חלק מוביל בלינץ' שבוצע בנהג, שכלל יידוי אבנים, אלימות פיזית, ניסיונות להיכנס לרכב, ניפוץ שמשות ומראות ועוד.
בגין כל אלה, הנאשם הורשע בעבירות שונות. השאלה הקשה היתה האם יש לו אחריות משפטית גם למותו של הולך הרגל.
אם נתרגם את השאלה הזו משפה מדוברת לשפה משפטית, אז הניסוח שלה הוא האם קיים קשר סיבתי – גם עובדתי וגם משפטי – בין מעשיו של הנאשם לבין מותו של הולך הרגל.
ועכשיו, נתרגם חזרה ממשפטית לעברית:
חלק מהעבירות הפליליות הן עבירות שכדי להרשיע בהן – חייב להתרחש במציאות אירוע כלשהו.
הדוגמה הקלאסית לעבירות כאלה, שמכונות "עבירות תוצאתיות" – היא עבירות ההמתה. כדי להרשיע אדם ברצח, המתה או גרם מוות ברשלנות – צריך כמובן להוכיח שאדם מת.
ובעבירות תוצאתיות התביעה גם חייבת להוכיח שקיים קשר סיבתי בין המעשים של הנאשם לבין התרחשות התוצאה, במקרה זה מותו של אדם.
מבחינה אקדמית, נהוג לחלק את הקשר הסיבתי לשניים: עובדתי ומשפטי.
קשר סיבתי עובדתי פירושו שאלמלא המעשה – התוצאה לא היתה מתרחשת.
הצרה היא, ששרשרת האירועים ש-"הביאה" להתרחשות תוצאה מסוימת יכולה להימתח עד אינסוף, שכן אלמלא הנקבה והזכר האנושיים הראשונים היו מתרבים – לא היתה מתרחשת אף עבירה פלילית.
לכן, טובי המשפטנים ישבו וחשבו, והמציאו – לצד הקשר הסיבתי העובדתי – גם את הקשר הסיבתי המשפטי.
ומה זה קשר סיבתי משפטי?
בפסיקת בית המשפט העליון לאורך השנים, שעל חלקה נעבור בהמשך, תוכלו למצוא מבחנים כמו האם הנאשם היה "יכול וצריך" לצפות את התוצאה, ובתנאי שלא היה "גורם זר מתערב".
אלא שלפחות לדעתי – אין מנוס ממסקנה שלא מדובר במבחנים אנליטיים. אין שום דרך לוגית לנסח קריטריונים "קשיחים" שיוכלו להדריך אותנו האם קיים קשר סיבתי משפטי, אם לאו.
כאשר קוראים פסקי דין בנסיבות דומות, נדמה שבסופו של דבר השאלה היא ערכית-מוסרית – האם ראוי להטיל על הנאשם אחריות משפטית.
בואו נעבור על הדוגמאות הקלאסיות:
בשנת 1971 יצאו תלמידי כיתה ט' לטיול בכנרת, שכלל שייט. המורה אסרה על התלמידים להיכנס למים – אבל התלמידים השתוללו, ואחת התלמידות אף קפצה וטבעה למוות.
המורה הורשעה בגרם מוות ברשלנות, ונקבע כי היה עליה לצפות את הסיכונים שנוצרו עקב היציאה לשייט.
פרשה אחרת התרחשה בשנת 1989, ובמרכזה משחק "רולטה רוסית" שאותו שיחקו מספר נערים, וכן לורנס, שהיה אז בן 21. במסגרת "המשחק", אחד המשתתפים ירה בראשו ומת.
גם לורנס הורשע בגרם מוות ברשלנות, ובית המשפט קבע כי אדם אשר משתתף במשחק מסוכן – יכול וצריך לצפות תוצאה של מוות של אדם אחר.
מקרה נוסף הוא פרשת יעקובוב, שבמרכזה גבר שהיכה את בת זוגו במשך תקופה ארוכה.
באחד מאירועי האלימות, בשל איומים מצד הגבר לפגוע בה, האישה הסתגרה בחדר בדירה. בשלב מסוים, כאשר הדברים הסלימו – האישה התאבדה בקפיצה מחלון הקומה הרביעית אל מותה.
הגבר הורשע בגרם מותה ברשלנות של האישה.
פסק הדין החשוב ביותר בנוגע לקשר סיבתי משפטי הוא "פרשת מרוץ המכוניות", שהוכרעה בדיון נוסף ובהרכב מורחב.
מדובר בשתי מכוניות שערכו מרוץ פיראטי ברחובות ירושלים, אשר הסתיים באופן טראגי בכך שאחת המכוניות ביצעה תאונה עצמית, ושני יושבי הרכב נהרגו.
הנהג ברכב הנוסף הואשם באחריות למותם של השניים.
הוא הורשע בבית המשפט המחוזי, וערעורו נדחה – אך בדיון הנוסף הוא זוכה.
לא אשעמם אתכם בעמדות השונות באותו פסק דין, אך בסופו של דבר עמדת הרוב היתה שהשאלה האם מתקיים קשר סיבתי משפטי – אינה אלא שאלה של מדיניות.
כלומר, בית המשפט משקלל את כל הנסיבות, לכאן ולכאן, ומכריע לפי הראוי.
במילים אחרות, אחרי כל המילים המשפטיות הגבוהות, אנו חוזרים אל השכל הישר:
יש השתלשלות אירועים עובדתית, ויש נתונים כמו הנסיבות האישיות של המעורבים השונים (הנאשם, האדם שמצא את מותו ועוד). אפשר לקחת את כל סל המצרכים הזה ולנסות להעביר אותו דרך מסננות לוגיות שונות ומשונות, ואפשר פשוט להשקיף על הכל ממעוף הציפור.
אם בוחרים באופציה השנייה – ולהבנתי זו האופציה שהיא הדין המצוי – השופט בעצם מתבונן מלמעלה ושואל את עצמו: האם ראוי להשית על הנאשם אחריות פלילית למוות שנגרם?
כעת, נחזור לעניינו של הנאשם "שלנו".
אם אתם מקבלים את הניתוח שלי, השאלה הנשאלת היא האם ראוי לראות בו אחראי למותו של הולך הרגל?
בית המשפט המחוזי קבע שלא, אבל המדינה ערערה לבית המשפט העליון.
ברק-ארז, שכתבה את פסק הדין המוביל, הפכה את ההחלטה, וקבעה שאף על פי שמותו של הולך הרגל נגרם כאמור כתוצאה מדריסתו על ידי הנהג הערבי – מי שאחראי משפטית למוות אינו הנהג (שהתיק נגדו נסגר מחוסר אשמה), אלא הנאשם.
אם תקראו את פסק הדין, תמצאו בו את כל המילים "הנכונות": האם הנאשם היה יכול וצריך לצפות את התוצאה, האם ניסיון ההימלטות של הנהג הוא בגדר "גורם זר מתערב" שמנתק את הקשר הסיבתי, ועוד.
אבל גם ברק-ארז, סמוך לסוף חוות דעתה, בעצם הודתה שהכל מתנקז לשיקולים של מדיניות משפטית.
האירוע המדובר הוא מכוער במיוחד – לינץ' גזעני. לא מדובר, למשל, באדם שהתפרץ לכביש, ובשל כך גרם לנהג לסטות הצידה ולדרוס אדם אחר.
מדובר בנאשם שהיה חלק מחבורת מתפרעים שביצעה שורה ארוכה של עבירות פליליות, ולכן ראוי להשית עליו אחריות פלילית גם להתרחשות "בלתי ישירה" כמו דריסת הולך הרגל.
לכן, ברק-ארז קיבלה את הערעור, והרשיעה את הנאשם בגרם מוות ברשלנות. מינץ וכבוב הצטרפו לתוצאה, כל אחד בהנמקה קצרה.
הנה סרטון (חלקי) של האירוע, כפי שפורסם במרשתת.
כך שאתם מוזמנים להתחפש לשופטים, ולשאול את עצמכם – האם ראוי להשית על הפורעים אחריות לדריסתו של הולך הרגל?
קישור לפסק הדין המלא:
supremedecisions.court.gov.il ↗
שבוע טוב, ושישובו כבר החטופים️
